תמיד תהיתי לעצמי איך חש לו דנידין הרואה ואינו נראה ואיך חש
איש מת המהלך לו בין החיים.
ובכן, מצאתי את התשובה.
מיותר.
איך מתמודדים מול אוזלת יד עצמית? איך מתמודדים עם אוקיינוס של
כאב, שממון, ריקבון פנימי, בדידות אין סופית וביטחון עצמי
לקוי?
איך?
למה צעקתי פעם אחת ולמה אין לי אומץ לצעוק שוב ואולי להיענות
על ידי הגורם הנכון... למות.
אין לי כח לעמוד מול כולם ולהסביר להם את המניעים שלי לניסיון
ההתאבדות הזה, לך תסביר להם שאם יעלה בידך בקרוב מאוד לא תהסס
ואף לא לרגע לנסות לקחת את חייך במו ידך.

אולי יום יבוא ואני אתקשר אליו ולא אצטרך להתחנן והוא יבוא
אליי ואני אוכל לומר לו שהוא היה הקש ששבר את גב הגמל (אותי).
אולי יבוא יום ולא אצטרך לשקר לעצמי על נסיבות היותי חולת נפש,
בלתי שפויה, מעצבנת, טיפשה, חמדנית, חסרת אמונה, חסרת חוט
שדרה, חסרת רצון לחיות, שמנה, זונה בשקל ומעצבנת בטירוף.
אמממ אולי אני כבר עכשיו?
אני שונאת אתכם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שונאת את העולם
שונאת את עצמי
את העובדה שהצלתם אותי שידעתם שכל רצוני הוא למות
שונאת אותו
שונאת אותן
שונאת אותי
ש ו נ א ת א ת כ ו ל כ ם
שששששששששששששווווווווווווווווווווווווננננננננננננננננננננאאאאאאאאאאאאאאתתתתתתתת
תמותי כבר טיפשה!
שונאת אותך
תסבלי תסבלי תסבלי תסבלי
למה הוא לא מחזיר לי תשובה על ההודעות שלי?
בטח הוא יודע שאני אתחנן עוד רגע...
אוף למה תמיד את רוצה את אלה שלא רוצים אותך, אולי בגלל שאף
אחד אף אחד אף אחד לא רוצה אותך ואת הרי חייבת לרצות מישהו.
תתחנני אליייייייייייייי
למה אין לי חברים לעזאזל? למה אין לי מחשבות ורצונות משלי? רק
תהיות רק תהיות רק תהיות.
חסרת אמונה שכמותך. מפוצלת. תפסיקי כבר להכריח אנשים להיות
איתך די כבר.
אולי תקפצי מהר גבוה? אולי תחנקי את עצמך עד תום, עד אין זכר,
עד שכחה? אולי תחתכי את הוורידים שלך לאורך ותקנחי בבקבוק יין
אדום לחיי מותך?
איפה האור שכל הזמן מבטיחים לי שאני אראה בסוף המנהרה החשוכה
הזאת שאני חיה בה? מה אני עיוורת?
איפה האור, נו?
נו... אור
בוא אור...
פססס...
אורילה בוא לשירה...
פפססס....אור חמוד, אור לבן, אור המוות בוא לשירה בוא ילד
טוב...
אורילה אורילה צא החוצה שירה תביא לך עוגה.
בבבבבבבבבבבבבוווווווווווווווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאא כ ב
ר!!!!!!

צורחת צורחת צורחת בפנים ואף אחד לא שומע אף אחד אף אחד אף אחד

תמותי כבר תמותי תמותי תמותי תמותי תמותי
אף אחד לא יחוש בחסרונך.
כולם יתגברו על אובדנך.
תמותי תמותי תמותי.
טיפשה.
חדורת אדם.


י"ב אייר תשס"ה

מביטה על גופי מעלה מטה מעלה מטה מעלה מטה מעלה.
כלי שרת של השטן. חטא. כל סנטימטר בגופי מעיד על חטא אחר.
כפות רגליי,
מעלה ירכיי,
פי הטבעת,
נרתיקי,
רחמי,
בטני,
טבורי,
שדיי,
לבי, לבי, לבי,
ידיי המלטפות,
צווארי,
פניי המתרפקות,
שפתיי המפנקות,
לשוני המזוהמת,
אוזניי ההומות,
עניי.
וראש החוטאים הלא הוא ראשי- מוחי, מחשבותיי, מאווי, רצונותיי,
תשוקותיי, תאוותיי...
הייתי רוצה שתהיה לי אהבה שתהווה קיבוץ גלויות עבור שנינו ולא
רק עבורי, הייתי רוצה לחוות יחסי מין שאחוש בהם היתוך נשמות
ולא סתם חדירה. מין השלמת הפאזל האישי שלי, הפאזל שאני מחפשת
את החלק שלו כבר עשרים וחמש שנים שישלים את הבור הענק הזה
שפעור לי בתחתית הרחם...
עוד אחד כזה ואני בטוחה שאתמוטט מרוב נתינה אבסולוטית שבתוך
תוכי אני תמיד ממתינה בצד לנתינה בחזרה כמו כלב עזוב שממתין
לשאריות אני ממתינה לשאריות הרגש של היקום כולו וכשאני לא
מקבלת אני מתאכזבת שוב ושוב אך שוב ושוב מגישה את לבי על מגש
של כסף יחד עם גופי וממתינה בתת המודע שלי לסטירה שתבוא.
והיא תמיד באה.
וכל פעם בעוצמה חזקה יותר מהראשונה...
היית מצפה שהסטירות תהיינה חזקות פחות, מצלצלות פחות וכואבות
הרבה פחות אך לא...
היא כואבת תמיד בשיפולי הבטן הרכה שלי זו שעדיין לא התרגלה
לאנשים,  לכאב וליקום.
בא לי למגר לעצמי את הרגש.
שלא יכאב שלא יזיז לי שכולם ימותו ייעלמו או סתם יהיו על מיוט
אינסופי. אתם לא מעניינים אותי אבל האמת היא שאתם מאוד
מעניינים אותי וכן אכפת לי מה אתם חושבים עליי או למה אתם לא
רוצים לצאת איתי או להיות חברים שלי ולמה לעזאזל אתם חושבים
שאתם יכולים לשחק ברגשות שלי שוב ושוב ושוב אולי כי אני תמיד
נשארת...



י"ד אייר תשס"ה

אמש הצלחתי לגבור עליך חלקית. רציתי כל כך רציתי למדר אותך
ממני והיום כל היום נאבקת בתחושה של רצון, צורך עז ואינסטינקט
אימפולסיבי ללטף, לנשק, לינוק אהבה... ליצור קסם.
פיתויי השטן שבי גדלים ומנסים לגבור עליי לעשות בי כשלהם.
ואני, שוקלת לבטל הכול את כל התוכניות שלי איתו למחר בכדי שלא
אצטרך לעמוד מול גופי והשטן הגדול הזה שהשתלט לי על הרחם
ולרצות אותו שוב פעם בתוכי בכל כח הגברא שבו אך מאידך אני
מכינה וטורחת ומבשלת ומתקינה עבורו בכדי שהוא ירצני כאישה,
ככלי שרת שאחוש משמעות ולו רגעית לקיומי העלוב שאקנה עולמי
בשעה בעת שהוא מחייך אליי חיוכים נילוזים שמנסים בסופו של דבר
להסתיר את העובדה שהוא מחפש את אותה המשמעות שאני
מחפשת...אהבה.


ט"ז אייר תשס"ה

טוב, אז נכנעתי לו לשטן שבי ונתתי לו להשלים איתי את הפאזל
ולאחר מכן חטאתי בחטא הגדול ביותר שיכולתי לחטוא כלפי עצמי-
חשקתי בו, רציתי אותו לעצמי, כשינקתי אותו דמיינתי את שנינו
פוסעים בחופה ואני בשמלת כלה והוא בחליפה לבנה...
שקר תמים.
אולי....אולי הוא לא מגיע מחיפה עד לירושלים רק בשביל זיון ?
היות ובסופו של דבר יש בינינו שיחה מדהימה אבל עדיין הוא לא
מתכחש לעובדה שאני רק פלירט אולי ארוך ואולי קצר אבל עדיין רק
פלירט.
אוף, מה הוא רוצה ממני לעזאזל? הרי אהבה אני לא מסוגלת לתת
וכבר ליבנו את זה ביננו... אני לא הייתי נוסעת עשרים מטר בשביל
זיון כל שכן מחיפה לירושלים... אממממ אין לי כח כבר להתמודד
איתו. אין לי כח להתמודד איתם. אין לי כח להתמודד עם העולם.
אין לי כח להתמודד עם עצמי עם הרוע הזה שיש בי עם הטוב הזה שיש
בי עם החוסר שלמות עצמית שמפעפעת בתוכי השכם וערב. נו מה ? עד
מתי אחלוק יצועי עם כרית? או שמא אני צריכה לשאול מתי יהיה בי
הרצון לחלוק יצועי עם אחר מלבד כרית...