היכולת לאמוד את כבדות הלילה, את מסת הירח המצולקת
כהשתלחות השיגעון בפרחי הבר, בשעה שהם מתרצים
למלנכוליה הטבעית בעדנה בלויית שלכת. הערב שוב נושרים
במדרכות, שיבורי הלילה, וגם בכך יש משהו שמסמא את העין,
ממש כמו העירום המדומה, על קו רוכסן של מכנסיים; או
הגלדה איטית של ערפילי ספטמבר לשמש הנסלח בין השקיעות.
גם בינינו, שלוש שנים של הכלאה סינטטית של צורך או רצון.
הזמן תמיד מקהה את ההטיה המדויקת באהבות. בפעם אחרת
זכרתי את עצמי, אז הגר; אפילו כך הייתי תרה מדברות אחריך,
לא קשתה עלי הדרך כמו עכשיו. רק אמש, הפריד בינינו שוב
עומקו המטאפורי של הצורך. אתה הרי יודע, באיזו קלות בלתי
נסבלת, הייתי יכולה באותו הרגע, לבקע את הירח; בכל זאת
השארתיו על מקומו, תלוי בזמן. אחר כך, רציתי שוב ללחוש
סתיו נמהר לאוזניך, לבוא אליך ברעמות או לפסוע בגמישות
נחלבת על שפתייך, אפילו אם מילאתי פי, שבע בארות עפר.