יש... סוג של תקופה טובה... אבל לא.
ממש כיף... נורא מצחיק... מצב כפית, מכל דבר צוחקים וממש ממש
נהנים.
עושים מדורה בים... פוגשים את כל החבר'ה... אף אחד לא קשור
אחד לשני, אבל ממש נהנים.
ויש תקופה חדשה בחיים... שאיפות לעתיד הקרוב לבוא, בילויים,
שחרור מהצבא... ואהבה.
אבל... יש עדיין פגיעה... פגיעה מהחיים ומהמציאות... שלנו.
אפילו ברגעים הכי טובים... פתאום נזכרים.
כמה שאותם אהבו...
את החיילים שלנו נהרגו.
וכשאני רואה אותו מנגן בגיטרה את השיר של אותו חייל ואת העצב
בעיניים... (בעיניים המדהימות שלו) גם לי נהיה כואב... עם
דמעות... עם עיניים כל כך חושבות.
בבית... בבית לא מבינים.
כועסים על הדברים הלא חשובים.
פשוט לא רואים.
לא רואים בכלל כמה זה השפיע וכמה לא חשוב אם נסעתי באוטו בלי
רשות.
הם לא מעריכים את החיים שיכולים להילקח למישהו קרוב, כל כך
בקלות... כל כך מהר.
שיתרכזו במה שבא להם... לי אין כוח להסביר.
אז השתחררנו מהצבא... והאזרחות... בינתיים כיף.
פגשנו חבר'ה מהיחידה והיה נורא נחמד.
ואז... הם התחילו לדבר על זה.
ואז... הידיים רועדות. רק מלשמוע מה הם עברו... את הזוועות.
התקופה הזאת...
התקופה הכי טובה והכי חרא שהייתה יכולה להיות.
ובבית לא מבינים.