השעה 20:20 בערב יום שישי.
את ארוחת השישי עשיתי במסעדה הפרואנית הקבועה שלי.
רק שהערב, במנה האהובה עליי, שחלק נכבד ממנה הוא בננה מטוגנת,
הייתה חסרה הבננה. כבר התחלה לא טובה.
מה בסה"כ ביקשתי?
כולה ציפיתי להתגלות אלוהית.
במוחי דמיינתי 24 ימים של שכרון חושים, אחרי שנה וחצי של
מכתבים מרגשים.
מה בסה"כ רציתי?
היום התהלכתי ברחובות Cuzco לבדי, מחפשת משמעות.
חושבת למה התקופה האחרונה לא הייתה חלומית. למה הזמן שלי עם
ארז לא היה מדהים.
איך זה שאחרי שבעה וחצי חודשים שאני מטיילת לבדי ביבשת שלמה,
בא האהוב שלי מהקצה השני של העולם, לטייל איתי 24 ימים
תמימים, והם לא היו גן-עדן שמיימי מתמשך כמו שחשבתי.
למה זה לא היה כמו שרציתי שזה יהיה. למה הוא לא דואג לשלומי,
למה הוא לא נוגע כשצריך, מחבק כשבא לו, מנשק כשאני רוצה.
למה הוא לא מרגש אותי? למה הוא לא נותן לי להרגיש כמו הנסיכה
שלו, כמו שהוא תמיד אמר שאני.
למה הוא לא מראה לי אהבה? במגע. בנחמה. בתמיכה. בדאגה.
בהשלמה.
בלתת. בלהושיט. במבט. בנגיעה.
בכתף. ביד. בעיניים. בשפתיים.

כל המים שבי נשפכים החוצה מהעיניים עכשיו.
וכרגיל, זה טוב לי, זה שחרור.
זה רק מראה את האהבה ואת הרגש שיש בלבבות, הבכי.
למה הוא אף פעם לא בוכה?
למה הוא לא אוהב להגיד לי מילים טובות, לחבק אותי חזק סתם ככה
באמצע הרחוב. לתת לי נשיקות גדולות. לפנק אותי, סתם בשביל
הכיף, כי בא לו להראות לי במגע, במבט, במילה משמחת, שהוא אוהב
אותי.

אז מה בסה"כ אני רוצה?
להיות עם מישהו, שמפה ועד עולם כיף לי איתו. כיף לי איתו.
נקודה. ולא סתם כיף לי איתו. כיף לי איתו כי כיף לו איתי, ולא
משנה מה קורה מסביב.
והוא אוהב אותי. אוהב אותי כך שהוא אוהב לעשות למעני הכל.
כיף לו לשמח אותי כמו שלי כיף לראות אותו שמח. וזה אומר הכל.
אנחנו פשוט אוהבים לעשות אחד את השני מאושרים.
אבל האופי של ארז הוא כזה, שכשאנחנו מתעוררים ומתחשק לי לעשות
משהו יחד, הוא מעדיף לצפות באיזו תוכנית בטלוויזיה. כבר לא
כזה חשוב מה אני מרגישה, או מה בא לי לעשות.
או אם בא לי שנצא לרקוד, לשמוע מוסיקה, לפגוש חבר'ה, זה לא
משנה לו, כי הוא מעדיף לשחק ביליארד, סנוקר או ללכת לקאזינו.
כשאני רוצה שנצטלם ביחד, זו פתאום מעמסה.
האופי שלו הוא כזה, שכשאני הולכת ברגל בשתיים בלילה מהקאזינו
כי בא לי לטייל, הוא לוקח מונית ולא דואג אפילו לרגע שאני
מסתובבת כך ברחובות פרו בשעות הקטנות של הלילה.
ויותר גרוע, כשאני מפסידה בקאזינו (שהוא גרר אותי אליו
מלכתחילה), בפעם הראשונה בחיי שאני משחקת על הכסף שלי, לא רק
שהוא לא מנחם, הוא אומר לי "אמרתי לך", ולא בעדינות.
אז לא יודעת איפה נמצאת ההתחשבות, הרגישות, הדאגה, האהדה,
התמיכה, הכתף לבכות עליה, הנחמה המתוקה בין זוג אוהבים.
לא יודעת איפה המגע הרך שלא חייב להוביל לסקס.
נשיקה מתוקה ברחוב, בחנות בגדים, בפלאזה, באגם, בדיונות,
במסעדה.
הרגשתי שאנחנו רק במיטה ביחד.
אמנם הוא רגיש אליי במיטה, אבל לא בשום מקום מעבר לזה, וזה
נמאס.
פגשתי אנשים מהמון מדינות, שרצו לעשות איתי הכל; לטייל,
לעבוד, ליצור, לעשות אמנות, לעשות אהבה. ואני לא רציתי לעשות
איתם כלום.
פגשתי אנשים מאירופה שהייתה בינינו משיכה, שהפכה לסוג של מגע.
אך לא עניין אותי שום דבר מעבר.
היו כאלה שהמפגש איתם הפך לסקס וזהו.
היו כאלה שרצו להמשיך זאת למשהו אחר, אבל הנסיבות וחוסר
התלהבות מצידי הפרידו דרכינו.
בברזיל, היה אחד, שהיה לי נחמד אם היה קצת יותר קשר כיפי איתו
מאשר סקס ומעט ריקודים.
ויש אחד, מארצנו הקטנטונת, שהצליח לרגש אותי הרבה פעמים.
האחד הזה עבר לגור באיסלנד לפני שנה, ומאז לא הפסיקו הריגושים
במכתבים.
אז יש אחד מיוחד שהצליח לרגש אותי הרבה פעמים.
אבל חוץ מהמפגשים הראשונים שלנו בישראל, כל אלה היו מרחוק.
וזה לא מספיק.
אני רוצה אהבה כאן ועכשיו. לא אי שם, מעבר לים.
אני רוצה ריגושים, נגיעות רכות, מתוקות, שמתמשכות.
פעם אחת לא מספיקה. גם אלף פעמים רחוקות לא שוות דבר.
מי שאני רוצה להיות איתו, זה זה שאוהב אותי כמו שאני.
זה שרוצה לחיות איתי אי שם הרחק, במקום נעים, שם מנשבת רוח
חמימה, השמש מחייכת, האנשים טובים.
זה שאוהב להיות איתי, לא משנה מתי, לא משנה איפה, לא משנה
המסביב.
זה שלא רק נותן לי להרגיש הכי טוב בעולם, אלא אני הנסיכה שלו.
כי הרגשה זה הכל.

אני חושבת איך זה יהיה אם נגור יחד באיסלנד.
באיסלנד קר. ובינתיים מכל המדינות שטיילתי בהן, אהבתי מאוד את
ברזיל.
בברזיל האנשים חמים, האווירה לוהטת, הגלים מתנפצים, הגולשים
חתיכים, אני שוכבת על החוף בבגד-ים קטנטן ורדרד מעל ללונג
בצבעי דגל ברזיל, החול חם, הקוקטיילים צוננים, ברזילאים חטובים
מקפואירה, מצויידים בשישיית קוביות שוקולדיות בבטן, חולפים על
פניי ושולחים מבטים, איש עם כובע צבעוני מגיש לי פירות טרופיים
עסיסיים.
אחח כמה טוב בברזיל!
אז מה פתאום איסלנד עכשיו? ומה אני אעשה שם בכלל? אדוג דגים?
אבנה ארמונות בשלג? אעשה סקי בהרים? אפילו על סנדבורד פה
בדיונות לא הצלחתי לעמוד.
מי גר באיסלנד בכלל? חוץ מ-Bjork אני לא מכירה שם אף אחד. וגם
היא, תהיו בטוחים, כבר עברה לגור במקום אחר.
שלא לדבר על האיסלנדית! איפה שמעתם אנשים מדברים איסלנדית
לאחרונה? זו בוודאי השפה האחרונה המדוברת בעולם, אז למה שאלמד
אותה? ממש לא פרקטית.

בסוף בחרתי ארגנטינה.
בברזיל אמנם כיף, אבל כמה כבר אפשר לרקוד בחצאית קצרצרה
ולצפות בחבורת ברזילאים שיכורים מקפירינייה משחקים קפוארה על
החוף?
את איסלנד כבר מזמן הורדתי מהפרק. חוץ משפה ביזארית לא יעילה,
אנשם לבנים מאוד, הרים של קרח וגאונה אחת, שמזמן היגרה
למקום טוב יותר, אין שם כלום.
ארגנטינה זו ארגנטינה. כל מי שהיה שם יודע.
זה השילוב של פריז, אמסטרדם, רומא, מדריד, לונדון, ברלין,
ניו-יורק, תל-אביב - הכל ביחד עם תרבות ומנטליות לטינית חמימה
מהממת.
אז גם בחרתי אירופה, גם יש לי אוכל מצוין, מסיבות, תיאטרון,
קולנוע, מחול, יוגה, מוסיקה.
גם חיי לילה מוטרפים, מועדונים, פאבים, הופעות.
גם הכל זול בטירוף, וגם נשארתי באמריקה הלטינית!
אין ספק, עשיתי את הבלתי-יאומן.
גיליתי את תמצית החיים הטובים, ועוד בשלב כה מוקדם של חיי.
עכשיו אני יודעת בדיוק איפה למצוא אותם ושם אשאר.

הכצעקתה?
הייתכן, באמת, שאני, הישראלית הקטנטונת, מיישוב קטן במרכז
הארץ, מצאתי את הנוסחה לחיים הורודים עליהם חלמתי כל חיי?!

ובכן, ליבי מלא גאווה, רננה והתרגשות להכריז,
אכן, מבחן המציאות העיד והוכיח, נולדתי להיות נסיכה.
וכנסיכה ראויה, באגדה מוערכת, גם אצלי הסוף טוב-הכל טוב.
לא יאומן כי יסופר, אבל עשיתי זאת.
תחושת חמימות של אושר ועושר מציפה אותי,
כאילו שכובה אני על אלפי גרגירים של חול זהוב רך ונעים, תחת עץ
קוקוס רענן, קרני השמש חמימות, משב רוח קל חולף בשערי ומעביר
דגדוגים עדינים על פני גופי. ברגע זה, אין מאושרת ממני.
הכל כאן מושלם בשבילי, כל הטוב שיש בעולם כאילו נרתם למעני
והנה הוא ניצב לפניי, משתטח לרגליי, ובאדיבות אין קץ מציע לי
הצעות מפתות בהן יעמוד לרשותי בכל רגע שאחפוץ.
ריגוש עז מחלחל בי, דמעה זולגת מעיני, נשימתי כמעט ונעתקת,
ליבי גועש מרינה בעודי מגיעה להארה ומבינה שאין מבורכת ממני.
או כפי שנהוג לומר בשפה הגבוהה, "אין דברים כאלו".
כאן, בעיר לטינית מהממת, שוקקת חיים ואווירה מטריפה,
יש לי את כל מה שאי פעם רציתי.
חיי הלילה, המועדונים, הפאבים, המסיבות, המוסיקה, הריקודים
שאני כל-כך אוהבת.
האנשים חברותיים וחביבים מתמיד, האוכל - תאווה לחיך, המאהבים -
לטיניים... הנוף מטמטם כל פעם מחדש - הגבעות הירוקות, ההרים
המושלגים, האגמים הכחולים, הלגונות בטורקיז, האיים, הים,
השוקולדים, הגלידות, הבשר...

שיט. שכחתי רק משהו.
חסר לי ארז אחד קטן...

בנזונה.
עברתי לאיסלנד.