סם הסתובבה ברחוב ובמדשאות, ניסתה לחשוב מה עושים עכשיו עם כל
הרגשות הללו לאחר שנותנים להם לפרוץ. כשהגיעה לדירה חיכה לה
במטבח פתק מבת'.
"מתוקה שלי, אני כל כך גאה בך ואוהבת אותך. וכל כך הצטערתי
לשמוע כמה סבלת, מתתי לדבר איתך, אבל אני מכירה אותך ויודעת
עד כמה הקצב שלך חשוב לך, לכן פיניתי לך את הדירה (אני אצל
ריי...) ואם תרצי כאשר תרצי נדבר. אוהבת המון, בת'."
הפתק הזה היה הדבר הכי מושלם בשביל סם. היא הרגישה הקלה שבת'
לא שם. היא השתוקקה לראות את ג'וש ולהודות ברגשות שלה, לומר
לו אין יותר מעצורים, לנשק אותו, לתת לעצמה להרגיש את החום
שהוא תמיד מפנה אליה לפי המבט שלו. היא השתוקקה לכל זה, אבל
לא היה לה אומץ. היא נכנסה לחדרה וכשהדליקה את האור ראתה את
ג'וש עומד שם.
"כל הזמן הזה שכנעתי את עצמי שאסור להתאהב באנשים מהצוות
שעובדים בו, ובך התאהבתי. שכנעתי את עצמי שזו לא אהבה, זה רק
בגלל שאת לא רוצה בי. רק אז עוד יותר סיבכת אותי ברשת כי כן
ראיתי שאת רוצה בי אבל את נעצרת משום מה אז הסתקרנתי. עכשיו
הבנתי - כששמעתי אותך מדברת על כל כך הרבה כאב, נצבט לי הלב
עם כל מילה. כשהתעלפת וחשבתי שאת בסכנה חשבתי שאני עומד למות,
וכשחזרת והתמודדת עם הכול באומץ לב הבנתי. הבנתי שאני מאוהב
בך וכשיצאת אמרתי: אני אתן לך זמן ואחכה כאן לתשובה. אני
מצטער אם אני מכניס אותך להלם עם דבריי או דוחק בך לתשובה אבל
אני חייב לדעת - האם את רוצה בי?"
סם חייכה. היא קפצה עליו ונישקה אותו. הוא נישק אותה בחזרה
והשכיב אותה על המיטה. במהרה הם הסתחררו בתשוקה שאותה איש מהם
לא הכיר קודם. אחרי זה סם התכרבלה בזרועותיו.
"תודה שהבנת כל כך וחיכית לי."
"תודה שנפתחת אליי סוף סוף."
הם נרדמו וסם, לראשונה ב20- השנה האחרונות, ישנה שינה עמוקה
ורגועה. היא הרגישה בטוחה ומאוהבת.
היא ידעה שלנצח תשתייך למשפחת רובין; איזה שם מתאים לצוות,
חשבה, ציפור אדומת החזה, זו שעפה חופשייה מכל עול. כך הם היו
כשטסו, חופשיים. הם הבינו שאם אתה בורח ממשהו ועולה על מטוס,
העול הזה איתך ואתה לא תצליח לעוף כי אתה כבד, אך כשאתה חופשי
תוכל להצמיח כנפיים, לתפוס עצמאות ולעוף בשמיים.