סם לא הייתה מוכנה, אך היא ידעה שהיא חייבת.
"האבא האמיתי שלי לא היה אדם הכי טוב שבעולם. במבט לאחור הוא
גם לא הכי רע שבעולם, הוא פשוט אהב את אימא שלי בצורה מאוד
אובססיבית. כשהייתי בת חמש החיים היו די מושלמים, אימא הייתה
בהריון וליד החווה שלנו נפתח שדה תעופה קטן והבעלים שלו נתן
לי להסתובב בין המטוסים ולקרוא לו דוד ג'ק. מהר מאוד החיים
שלי התהפכו - אימא שלי ילדה בן קטן ומושלם בשם בילי, רק שהיא
לא הצליחה לשרוד את הלידה. עם המוות שלה מת כל זכר של מי שאני
הכרתי כאבא. הוא שנא את בילי שלקח ממנו את מי שהוא הכי אהב
בעולם, האדם היחידי ששמר על השפיות שלו, ואכן הוא נהיה שיכור
ומשוגע. השנתיים הראשונות לא היו כל כך נוראות, רק הרבה קללות
וצעקות, עד שנהייתי יותר ויותר דומה לאימא שלי, ואז הוא התחיל
להרביץ לי ולבילי. זה היה עוד בסדר כי המכות היו מוסתרות, אז
יכולתי עדיין ללכת לשדה תעופה, להיכנס למטוס ולהעמיד פנים
שאני רחוקה מכל זה, שאני במקום בטוח ושאוהבים אותי שם.
הביטחון המסווה הזה נמשך שנתיים. בשנה שאחרי זה, האחרונה, זה
היה הכי נורא - המכות נהיו יותר ויותר תכופות ויותר ויותר
כואבות ומשתקות. את רוב השנה הזו ביליתי בבית, כאילו חולה
ולבסוף הכול התפוצץ".
סם התנתקה לגמרי. עיניה נראו חסרות הבעה והיא נשענה על הקיר
בשביל תמיכה. היא הרגישה כאילו היא לא יכולה לנשום ושלבה עומד
להתפוצץ, אך היא הרגישה שהיא חייבת לסיים את הסיפור; היא
חייבת להוציא את השד מתוכה.
"לילה אחד הוא חזר נורא שיכור והוא הרביץ לי בלי הפסקה עד
שהתעלפתי מהמכות. זו הייתה טעות חיי לאפשר לעצמי להתעלף, כי
אז..."
סם נשמה עמוק ואזרה אומץ להמשיך.
"כי אז הוא הלך לבילי, והוא היה קטן - רק בן ארבע - ומרבית
חייו קיבל מכות כך שהוא חלש, ואבא רק הרביץ לו עוד ועוד ועוד.
כשהתעוררתי הוא בעט בו וכבר לא היה קול מצדו של בילי, לא של
בכי, לא של כאב, אפילו לא של נשימה. הייתי צריכה לגרום לו
להפסיק ולא ידעתי איך אז לקחתי את רובה הציד ופשוט יריתי עוד
ועוד. ג'ק כנראה שמע את היריות ובא, כי אני המשכתי ללחוץ על
ההדק עד שהוא לקח ממני את הרובה. בילי לא זז וג'ק ניסה להחיות
אותו, אבל בבית חולים הכריזו עליו ועל האבא הביולוגי שלי
כמתים. בשבריר שנייה איבדתי את אחי ונהפכתי לרוצחת. ג'ק אימץ
אותי ונתן לי חיים טובים, אבל הרגשתי באמת חופשייה רק בשמיים.
אני..."
סם התחילה להתנודד. היא הרגישה שהכול שחור מסביבה...
"אני חייבת לשבת."
רק שסם לא ישבה, היא התעלפה. ג'ק ופול הלכו אליה והביאו אותה
למרפאה, וכשהיא התעוררה שם ג'ק היה לצידה.
"אני גאה בך, זה דרש הרבה כוח ועכשיו שסיפרת את הסיפור אני
מתבייש בעצמי."
"למה אבא?"
"כי לא ראיתי את זה, לא שמתי לב לסימנים לפני הפיצוץ. אולי
הייתי יכול לשנות את התוצאה. ואולי אם הייתי דוחק בך קודם
היית מאושרת מהחיים שלך הרבה לפני."
דמעות התגלגלו מעיניו של האיש המרשים הזה וגם סם בכתה.
"אבא, אין טעם לומר 'אם...', 'אולי...', 'אז...'; מה שהיה היה
וכלום לא ישנה, לכאן או לכאן. לגבי הדיבור על זה, זה הזמן
המתאים כי יש לי את כל האלמנטים להיות מאושרת עכשיו ולהתגבר
עכשיו ולכן אין זמן יותר מתאים מעכשיו. אני אוהבת אותך מאוד."
הרופא נכנס והסכים לשחרר את סם בתנאי שתיקח יום חופש.
"אבא, בזמן שמשחררים אותי תעשה לי טובה?"
"הכול. מה את צריכה?"
"תרכז את כולם לאסיפה. יש לי עוד כמה דברים לומר לצוות."
כשסם הגיעה כולם התיישבו ונראו נורא מאושרים לראות אותה בריאה
ושלמה ובעיקר חזקה.
"רק התוודות אחרונה, נקווה שהפעם היא תהיה בלי כל אלמנט
הדרמה. אני תמיד השתמשתי במטוס כמפלט להתרחק מהכול ופשוט
לברוח, רק שאי אפשר לברוח כי זה בתוכך ולאן שתלך זה יילך.
כשהגעתי לכאן לא הייתי מוכנה לחוויה הזו במאה אחוז ואני
מצטערת על כך; אתם חבורה כזו טובה של אנשים ואני לא הסכמתי
להיפתח ולהשתחרר כמוכם, לא הסכמתי להיות פגיעה או להראות
חולשה כי כל מה שהכרתי על חולשה זה תמיד דברים רעים. כמו
תמיד, ג'ק הראה לי את האור ולמדתי שאם לא נראה את החולשות
שלנו לא יוכלו להעריך את החוזק שלנו. ללא ספק מה שעשיתי היום
היה הדבר הכי אמיץ שעשיתי בחיי ואני גאה לחלוק את הרגע הזה עם
המשפחה שלי. ואני מצטערת מראש על זה שעכשיו אקום ואלך במקום
להישאר, אבל נראה לי שלכולנו יעזור קצת זמן לעכל את הדברים.
אני צריכה זמן לעכל את העובדה שאין לי את המעמסה הזו על החזה
ואין לי את העול הזה יותר. תודה."
סם יצאה מהחדר בוכה, וכולם היו המומים מדבריה ואכן התפזרו
כאשר לכולם יש הרבה חומר למחשבה.