כיכרות של עבר
אני הולכת אחורה,
מסביב יש תאונות
אבל אין חברים.
אני ידעתי שזה יקרה
והם העיקר טועים.
מטביעים אותי בשלולית,
הכי רדודה
ולא חבשתי את הפצעים
כי במילא הם אינם עוברים
ואני פוצעת את עצמי
עוד יותר
ושורטת את העור
ומקלפת...
ומתקרבת אל הקור
ולא רועדת...
לבלוע את הכדור יותר כואב,
להשתנות זה יותר כואב,
לנשום זה יותר כואב,
להיות כאן זה יותר כואב...
לעלות להר הבדידות הזה,
בסוף העולם, זה יותר כואב,
למחוק את העבר,
זה יותר כואב...
לעזוב את מרכז הכיכר
זה נראה כואב,
אבל עוד יותר להיות בו
מסביב כל הזיוף.
עזבתי את זה בזמן.
בלעתי ים של שקרים,
בלעתי ים של צביעות,
ורוב האנשים שהכרתי,
לא ידעתי שהם כל כך חלולים.
פרצופים מזויפים
ולא חבשתי את הפצעים שהם השאירו
כי במילא הם אינם עוברים
ואני פוצעת את עצמי,
עוד יותר
ושורטת את העור
ומקלפת...
ומתקרבת אל הקור
ולא רועדת... |
