ההוא, ההוא המרוחק, ההוא שהיה לא שלי.
סוף סוף סגרנו קצוות מפוצלים, סוף סוף החלטנו את ההחלטה שתאפשר
לנו להמשיך הלאה.
זה העליב אותי, ככה, שאתה רוצה להיות מרוחק, רוצה להתנתק ממני,
רוצה לבד.
כבר לא פגועה, כבר לא שבורה, אפילו לא בוכה, רק רוצה, רוצה
להבין.
למה נתת לזה ככה להיגמר, למה לא נתת הזדמנות שנייה?
הסברת, אני יודעת, הסברת, לא ניסית להעליב, ואפילו, אפילו
הסכמתי איתך.
אבל אתה כל כך חשדן, וכל כך מנותק, וכל כך סגור, וכל כך לבד.
זה שובר אותי, לראות אותך, להגיד לך את השלום הקר הזה, ולהמשיך
הלאה, כאילו לא קרה כלום.
לפחות אנחנו אומרים אחד לשני שלום, כדי שזה לא יראה מוזר.
אני לא מבינה, למה לא מגיעה לי הזדמנות שנייה, להוכיח את עצמי?
לא טעיתי, לא פגעתי, לא עשיתי כלום. אני רק מבקשת הזדמנות
שנייה.
אנשים מכירים לאט לאט. אני רוצה להוכיח את עצמי, להוכיח לך
שטעית.
אז אני מתלבשת הכי יפה שאני יכולה, ואני עושה לידך את הפוזות
שלי, ומראה לך את החברים שלי, וכשאתה נמצא, מתנשקת עם ידידים
שלי.
מתי, מתי אני אלמד שזה לא הולך ככה?
אתה לא רוצה, זה לא יעזור.
אני לבד, וזה לא מקל.
רק לא מזמן השתחררתי ממך, וכבר מחפשת את הריגוש החדש, את הבחור
החדש, שירטיט את עולמי.
למה אני לא מסוגלת להיות לבדי, להנות ממה שיש לחיים להציע,
להתעסק בחיי שלי, ולא בחיי האהבה שלי?
כנראה שאני שטחית ורדודה כמו שכולם אומרים, כנראה שאני לא מי
שהייתי פעם, כנראה שהשתניתי.
כנראה שאני לא אני.