ילדה, עומדת על הפסים,
במנהרה חשוכה.
מחכה, למשהו שיבוא,
למישהו שיציל אותה,
מעצמה, מהחושך,
מהגועל נפש והלכלוך,
מהמועקה ומהתסכול.
היא מנסה להכחיש,
אבל היא יודעת, שפשוט אין,
ולעולם לא יהיה האור שבקצה המנהרה,
והיא לעולם לא תהיה שלמה מאושרת וחופשיה.
היא יודעת שהיא לא תמצא אותו,
והוא לא יבוא אל המנהרה החשוכה שלה,
אל פסי הרכבת הקרים שלה.
היא מנסה לברוח,
לצאת ובהיסטריה,
והפחד מעצמה, מהחושך, הגועל נפש, הלכלוך, המועקה והתסכול רק
מתעצמים.
היא מתיישבת, עוטפת את פניה בידיים קרות מפסי רכבת,
ומתפללת- לרכבת.