מלכת הדימויים, האלופה במילים,
הולכת ונחלשת, שריריה מתנוונים.
היא הזניחה, בפעם האחרונה,
את הדרך, את הדבר הטוב ביותר שלה,
והחלה לנטות ולסטות, אל עבר המגע,
שמאז ומתמיד הפחידה.
ההתדרדרות הייתה הדרגתית.
הכושר ירד ופחת, ועכשיו, הוא ממש על סף תהום.
הכל הפך בנאלי ונורמלי. מהמילים הפשוטות והיפות, הפכה את
עורה, ועכשיו היא שוזרת ויורה מילים גבוהות שלא בשפתה.
כאילו יוצרת חומה, גדר הפרדה מהעולם האליטיסטי שלה, והשאר.
המכשול הגדול שלה, הגורם להתדרדרות שלה, הוא ללא ספק אהובה,
העובדה שכעת היא לא מתרכזת רק בעצמה, אלא בעצמה ובו, והמילים
לא נאות לה. לא מספיק ראויות וטובות לתאר את הדבר הענק הזה
שתופס את המועקה של אז, זו שהביאה כל כך הרבה מילים.
עכשיו היא מדברת במוחשיות,
בעין וביד,
לא עוד בפה.
בפה היא רק מלטפת, מעט.
וכעת, נשאר לה רק להצטער,
שהבנאליות והקיצ'יות לקחו לה את הכתר,
והדימויים זרוקים להם אי שם,
באוויר.