שלווה.
אמא תמיד אמרה לי ששלווה זה משהו שאי אפשר למצוא, זה מוצא
אותך.
וכמו כל המשפטים שאמא בדרך כלל אמרה לי , כמובן שעשיתי בדיוק
את ההפך.

הלכתי לבית הספר לחפש שלווה, אולי היא מצוייה במצב חברתי גבוה,
אולי היא נמצאת בממוצע תשעים וחמש והורים מרוצים ואולי היא
נמצאת בבגרות מושלמת.

היא לא הייתה שם.

אחרי שסיימתי תיכון הבנתי עד כמה זה אידיוטי לחפש שלווה במקום
מלא המולה ונסעתי לשנת מסע לתאילנד.
אמרתי לעצמי, ששמה, בטוח אני אמצא שלווה.
אין ספק אפילו,
עצים, קופים, מסיבות, חוסר אחריות מוחלט כמעט, ובעיקר המון
אנשים שאתה לא צריך לדבר איתם. בקיצור-שקט, שמשאיר הרבה מקום
לשלווה.

היא לא הייתה גם שם.

אח"כ כבר ממש התעצבנתי,
בזבזתי 12 שנים על לימודים בבית ספר ולא מצאתי שלווה.
בזבזתי עוד שנה והמון שעות עבודה בבתי קפה בשביל למצוא שלווה
בתאילנד, וגם כל השקט שם לא היה זה.

חזרתי הביתה עצבנית לחלוטין, בת 19, עוד מעט מתגייסת ועדיין לא
יודעת מה זה שלווה.
נכנסתי בדלת עם המזוודות ומראה היפי שאנטי משהו בתוכי סערת
רגשות, עצב, כמעט בדמעות.

ואז,
מצאתי אותה