אני ובוב נוסעים בשבי הפתוחה שלו במישורי דנבר קולרדו.
הוא מדליק איזו אחת ומתחיל להרצות לי על העולם הקפיטלסטי
הדפוק ועל טבע האדם. בוב לא ממש חזק בחוקים ואנחנו נוסעים על
מאה ארבעים לפחות, ככה שבעזרתה של הרוח אני ממש בקושי שומע
אותו. אני מחייך אליו ומהנהן בהסכמה. אתה חייב להסכים עם בוב.
אני שותה את הלגימה האחרונה מהג'ק ומשהה את הבקבוק בפי בצפייה
לעוד איזה מיליליטר בודד ואז נותן לכוחות הפיזיקה של
הנסיעה-רוח-רצפה להפעיל את קסמיהן על בקבוק הזכוכית. אין ספק
שאין על אמא טבע.
זאת לא הנסיעה הראשונה שלי בקולרדו ובכל נסיעה במישורים
האינסופיים שלה אני חושב על ההרים העתידים לבוא ותוהה אם להם
אני מצפה בקוצר רוח.
מישורים משעממים אותי.
הרי הרוקי הם משהו מיוחד דווקא בגלל המישורים המשתרכים מערבה
להם. הסרקסטיות של אמא טבע דואגת לכך שנספיק להשתעמם מהמישור
ואח"כ להצטער על השינוי הדראסטי שהתחולל בחיינו.
לוקח זמן להתרגל, ועם הירידה חזרה למישור אני תמיד חושב שאולי
היה לי טוב בהרים ומתחיל להתגעגע.
בוב מספר שזה בדיוק מה שהוא כל כך אוהב באיזור הזה וששינויים
צריכים לבוא בבת אחת. הייתי רוצה לשנות.

את יושבת מולי ושותה בחיוך. אני מוקסם ומאויים פה אחד
מהגולדסטאר הנוספת שהזמנת. לא קונה את זה שקומיניזם יכול
לעבוד.
את מתחילה לדבר אליי ברצינות, מזכירה את המילה מציאות.
את די חזקה באלכוהול, ואני שצריך להדביק אותך, נותן להמוניות
שסביבנו ולאחוזי האלכוהול לספוג אותי אליהם ולשכוח אותך. אני
בוהה בך ומהנהן בהסכמה.
אני חייב להסכים איתך.
אני נשען על השולחן בהתרפסות מוגזמת, ומרגיש איך הפנים שלי
שוקעות עמוק אל תוך הידיים שלי. כוח המשיכה זה דבר מדהים.
זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו ביחד, ואני תוהה אם עתיד לבוא
משהו טוב יותר.
את אומרת שאת אוהבת אותי. אני מבין שאת מנסה להתכוון לזה. אני
עונה לך באותו מטבע.
הייתי רוצה לשנות.