אותו יום שישי הלכתי לים עם מוקי. בים יש אנשים משונים. בכלל,
בעיר הגדולה יש אנשים משונים. בעצם, הם עצובים.
היו שם האב ובנו, שגרים על החוף. אימו של הילד  נפטרה, ואביו,
שאיבד את עולמו , ואת "הצפון", פוטר. והם גרים שם, באוהל.
כשהגעתי הם אספו עצים לבשל ארוחת ערב. מסביב לעצים הם פיזרו
נרות, להאיר את עולמם כשהחשיכה גוברת...
הייתה שם הגברת הזקנה עם הכלבה הצולעת שלה. היא באמת צולעת,
הכלבה. איזה רופא כלבים גמר לה על הרגל. היא שם כל שישי, לבד
עם הכלבה. היא מתרחצת והכלבה יושבת בחוץ ושומרת לה על התיק,
מחכה לשובה. היא חוזרת מהים והן הולכות הביתה לאכול ביחד ארוחת
ערב.
והיה שם הבחור שיושב ומנגן לעצמו. הוא ישב על ראש הצוק ושר.
לעצמו, לבד.אף אחד לא יודע למה...

אחר כך חזרתי לשכונה שלי. לא עשירה ולא ענייה.
בלילה ניתן לראות את הנערות העובדות, שתמיד באות ללטף את מוקי.
ואחר כך עולות על רכב עם זר ונוסעות להרוויח את לחמן.
בגינה, מוקדם בבוקר, אני ומוקי תמיד פוגשים את הזקן שאוסף
פחיות. לפעמים הוא גם שם אחרי הצהרים, אבל בדרך כלל לא כי יש
שם הרבה אמהות וילדים, והוא מתבייש.
וגם תמיד, בשבתות מוקדם בבוקר, יושבת שם הגברת המבוגרת לבד
וקוראת.  קרני השמש החודרות מבעד לעלי העצים, מחדדות את  תווי
פניה חרושי הקמטים.

ויש עוד הרבה אנשים עצובים מסביבנו, כל הזמן. לפחות בים אי
אפשר להבדיל בין המים המלוחים - והדמעות...