החום הכבד של הקיץ האחרון התחיל להישבר כבר בתחילת ספטמבר.
אמנם יש ארצות בעולם בהן בראשית ספטמבר הסתיו כבר בעיצומו, אך
בישראל הרי ידוע כי עונות המעבר מבוששות לבוא וממהרות להסתיים.
ובשנים שכאלה, כאשר הקיץ היה חם ולח אפילו ביחס לעצמו, הרי שכל
שינוי במזג-האוויר, לכיוון הקריר והיבש יותר, התקבל באנחת
הקלה.
עם התייבשות הלחות וההתקררות בערבים, חלה הקלה גם בזיכרון
המלחמה שזה מכבר נסתיימה ללא הכרעה של ממש. (חרף ניסיונות של
מדינאים בגרוש החוששים לעתידם הפוליטי, לשווק תמונה של ניצחון
בנקודות)
הכוננות המוגברת של הצבא הסורי לאורך הגבול ברמת הגולן כבר לא
הייתה חדשה באוקטובר-נובמבר, שכן הם היו שם כבר מיולי. וגם
כשנפרסו שם בזמן המלחמה בלבנון הם לא עוררו עניין כה גדול
בתקשורת ובתודעה, כפי שהתפרסות והתבצרות החיזבאללה בדרום לבנון
לא עוררו עניין כה גדול בזמן האינתיפאדה השנייה.
רק כמה קצינים בחטיבה המרחבית נותרו מודאגים מהנוכחות המוגברת
של הצבא הסורי בגבולה השקט ביותר של מדינת ישראל, אך במטכ"ל
פטרו אותם בטענה כי נוכחות הכוח הבינלאומי בדרום לבנון מלחיצה
את אסד הצעיר, שבגבולו המזרחי יושב הצבא האמריקני.
"הוא חושש מפעולה אמריקנית נגדו בשתי חזיתות, ולכן הוא מחזיק
כוחות... שלא יתפסו אותו עם המכנסיים למטה... הרי ידוע שמאז
שעלה לשלטון, הוא לא פספס אף הזדמנות לעשות טעות."
את המשפט האחרון כבר שיננו הקצינים יחדיו בקול אחד, שכן המנטרה
כבר הייתה שגורה על לשונם של כל מי שעסקו - ולו לרגע קט -
במתרחש בחזית הסורית.
החשש בצה"ל, מאז כיבוש מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים
(ובעקבות הזיכרון המחודש של קרב תל-מוטילה), היה כי הסורים
ינסו לבצע פעולת מחטף. יעלו בהסתר כוח מצומצם יחסית, יכבשו
מוצב בחסות הערפל וההפתעה, ויחזיקו בו לצרכי מיקוח או כפתיחה
למהלך התקפי רחב יותר.
העובדה כי הטכנולוגיה המתקדמת של צה"ל - העולה יותר מיום
לימודים ארוך לכל ילדי המדינה - אינה יעילה בחורף, וכן כי
השריון מתקשה לנוע בגולן בחורף, היו ידועות אמנם לסורים כפי
שהיו ידועות לפיקוד הבכיר והפחות בכיר בצה"ל. אבל למה לעסוק
בזה כשצה"ל עסוק עד מעל לראש בליקוק פצעיו מהכישלון בלבנון
והכנת הכוחות (והעורף) לקראת המלחמה הקודמת החדשה?

אי שם בנובמבר, בשחר של יום חדש, כשהשמש עוד הייתה בחצי
השמיים, מוסתרת אחרי דוק של ערפל, החל מתח של פגזים נוחת על
אחד המוצבים בגבול. החיילים המופתעים התעוררו משנתם מרעש
הפיצוצים. בעודם נערכים להגן על המוצב מפני ההתקפה הרגלית
(ואולי גם המוסקת) שתבוא אחרי ההפגזה, הועברה הידיעה לקריה
בתל-אביב.
הרמטכ"ל נכנס לבור עצבני וטרוט עיניים. בקושי רב הצליח לעצום
את עיניו בלילה, אחרי שמרבית יום האתמול העיד בפני ועדת החקירה
על מוכנות צה"ל ללחימה בלבנון, והבוקר כבר הספיק להעיף מבט
בכותרת של "ידיעות אחרונות" המכינה את הקוראים לראיון המקיף עם
יועץ ההשקעות של הרמטכ"ל, שיפורסם בגיליון סוף-השבוע.
לפני הצהריים, בעת שחיילי המילואים החלו להתאסף ביחידותיהם,
נחת מטח ראשון של טילי סקאד משופרים על חיפה, תל-אביב
וירושלים. האזעקות פעלו כראוי רק בחיפה, שם נכנסו רוב התושבים
למקלטים שעברו ניקיון ושיפוץ במהלך ספטמבר, אחרי שהתגלו כלא
שמישים בזמן מלחמת יולי-אוגוסט בלבנון.
בירושלים נחת אחד הטילים סמוך מאוד לכנסת ופגע במספר אזרחים
באוהל המחאה של חולי הסרטן. המילואימניקים שעוד נותרו באוהל
המחאה הסמוך חשו לעזרתם, ותמונות מהאירוע המרגש איתרו את
העמודים הראשיים של עיתוני היום שלמחרת.
עוד באותו יום החלו צעירים תל-אביביים להפיץ סטיקר ציני, בצבעי
כחול-לבן, עליו נכתב: "הפעם ננצח".
בערבו של יום הלחימה הראשון נרשמו כמה עשרות חיילים ואזרחים
הרוגים ורוני דניאל הכריז בחדשות ערוץ 2, כי בניגוד ל-"מבצע"
בלבנון, "הפעם זאת מלחמה באמת!"
אך הידיעה הקשה של הערב הייתה מותו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל
שרון. פרשנים שהתארחו באולפן, לא יכלו שלא להזכיר את מותו של
מייסד המדינה וראש ממשלתה הראשון, דויד בן-גוריון, שנפטר בזמן
מלחמת יום כיפור.