אני יושב לי, פשוט כותב,
קצת אחרי עוצר וחושב,
בעצם על מה ואיך,
ולמה הכל אצלי פה מסתבך,
הרגעים האלו עדיין מפחידים,
ואני שוב מרדים את הפחדים,
מכבה את שאר החששות,
דוחף עמוק למגירה את הנקודות הרגישות,
ועוצם בי את כל העיניים,
סופר לי אחד וגם שתיים,
לוקח נשימה כזאת עמוקה,
מתחיל לצבוע בורוד שלי את המועקה.

אני משתדל לא לקרוא לה בשמה,
היא באה והולכת, סוערת וחמה,
שיער כזה ארוך, כמעט בתולה,
ולמה הכל אצלי פה שאלה,
מדפדף לי עמוד ועוד עמוד,
נזכר איך העזה לקרוא לי חמוד,
מנסה להשלים עם זה שגם היום,
נישאר לבד, לחשוב עלייה בתום,
ועוצם בי את כל העיניים,
מה מגיע מיד אחרי השתיים,
את כל הנשימות שנתתי היא מדחיקה,
ואני צובע בורוד שלי את המועקה.

אני רוצה ליהנות מהרגע ולהתרגש,
מזמין שוב סרט ושותה יין חצי יבש,
מדמיין לי ים שקט ורגוע,
ולמה הכל אצלי פה תקוע,
מה חשבתי לעצמי בכלל,
שכתבתי על חיים וסוג של גורל,
וכמה כבר אפשר לשקר ולאהוב,
פרח ועוד פרח, כמה זה באמת טוב,
ועוצם בי את כל העיניים,
שמישהו יעזור לי לספור עד שתיים,
הנשימה נעצרת והופכת להיות מציקה,
ואני ממשיך לצבוע בורוד שלי את המועקה.

איזה חיים יש פה, כל כך יפים,
כאלו מסתוריים עם כמה זיפים,
איזה פחדים יש פה, לי וכולם,
לא נצליח להחביא אותם לעולם,
איזה אהבה יש פה, אצלי ואצלך,
יום אחד היא תגרום לי גם לחייך,
איזה גורל יש פה, כזה מוזר,
כתב לנו את האתמול ויכתוב את המחר,
ואני, עוצם בי את כל העיניים,
מצאתי את השלוש שאחרי השתיים,
ואני עדיין נושם, מצליח לא למעוד,
קורא לך ומזמין אותך לרקוד,
אני מאמין, שתמיד אפשר עוד,
ולא מפסיק לצבוע את המועקה שלי בורוד.