הייתי רוצה להגיד
שלמוזה שלי
יש שיער אדום וקצר,
וגוף דק ויפה.
הייתי רוצה
שהמוזה שלי תהיה
הנערה היפה
אשר קרובה אליי.

אבל לא.
המוזה שלי
היא לא את.
אני מצטערת.
הייתי רוצה.

המוזה שלי
היא חור שחור
של דיכאון,
של קנאה,
של תאווה.
המוזה שלי
היא חרא של דבר.

ומאז שאני איתך, יקירתי,
המוזה שלי מבקרת
פחות פחות.
אני אמורה להיות שמחה,
לא?
הרי, אם המוזה
היא התגלמות כל הרע שבי
וכל הרע שקורה לי,
אני צריכה להיות מאושרת
שהיא נעלמת לי.

אבל אני אוהבת את המוזה.
אני אוהבת אותה מאוד.
מסתבר עכשיו,
שאני מזוכיסטית עד הסוף-
פיזית, ורגשית.

חולנית שכמותי...