הבית הזה, הבית הנפלא והנהדר והכמעט-מושלם הזה- היה פעם שלי.
היינו כל המשפחה מאוחדים. גרנו ושמחנו וידענו שבעירייה עובדים
השכנים שלנו, החברים שלנו או לפחות אנשים שיש להם משהו משותף
עמנו.
אבל יום אחד, יום אחד היינו צריכים לעזוב. פשוט עברנו, כי
מישהו החליט שזה כבר לא הבית שלנו יותר.  והמקום אליו עברנו,
הוא היה מקומט ורעוע ועוד הרבה יותר נורא כשמשווים אותו לבית
המושלם שהיה לנו פעם.
אחרי כמה זמן אבא לקח אותנו לבקר במה שפעם היה הבית שלנו. ושם,
ראיתי שגרה משפחה אחרת, אנשים אחרים וזרים. בבית שלי.
אני לא חושבת שאני בכלל מסוגלת לתאר את ההרגשה שהרגשתי אז. הם
גרו בבית שלי. שלי! בא לי להרוג אותם, לחנוק אותם, לפגוע בהם.
לנקום. שירגישו את המחנק הכואב בגרון כשמשתדלים לא לבכות ליד
אבא. והאנשים האלה, הפולשים שגרו בבית שלי- הם חשו במה שאני
מרגישה ושמו לב להבעת הפנים שלי, אני בטוחה. הם הלכו למשטרה או
לגורם בטחוני אחר והודיעו שאנחנו האויבים, וצריך להיזהר ממנו.
איך הם העיזו, איך??? זה הבית שלנו, הם האויבים. הם לקחו לנו
את הבית.
בפעם הבאה שנסענו לבקר, הדרך כבר הייתה הרבה יותר ארוכה וכבר
לא היה כל כך פשוט להגיע. ניסו לעצור אותנו, האויבים.
ועכשיו, אני עומדת מול הבית המושלם הזה, שהיה פעם שלי. אני כבר
לא צריכה להחניק שום דמעה כי אבא כבר לא כאן. עומדת ובוכה.
בוכה על הבית שכבר לא שלנו. לקחו לי את הבית.









הערה: לא כתבתי את הסיפור הזה כדי להביע עמדה פוליטית, פשוט
בגלל שכרגע אני עדיין לא בטוחה מהי העמדה הפוליטית שלי, או האם
בכלל קיימת עמדה כזו. כתבתי את הסיפור כי הייתי חייבת לכתוב
משהו אחרי הסיפורים הנוראים ששמעתי בנושא, ואני גם משערת שרוב
מה שכתבתי הוא לא מדויק למדיי.
אז אין פה שום פוליטיקה, ואני מקווה שגם בתגובות לא תהיה.