תמיד אהבתי מכתבים.
במכתב אתה יכול להגיד הכל, בלי התגובה המיידית של הצד השני,
והצד השני יכול לראות את התגובה שלך ולשקול אותה כמה פעמים.
אבל לא  בגלל זה אני אוהב מכתבים. במכתבים יש גוון אישי יותר
מאשר באייסיקיו או בטלפון או פנים אל פנים. נכון שזה נשמע
טיפשי משהו, אבל לפי דעתי זה נכון.
אבל למי איכפת. העולם מבחינתי מתרכז בעובדה כואבת אחת: אני
אוהב אותך, ואת לא אוהבת אותי, ואת אוהבת אותו, והוא לא אוהב
אותך...
רק מזל שהוא לא אוהב אותי ואז היה לנו משולש באמת מצחיק..

אני יודע ששמעת אותי אומר את המשפט אני אוהב אותך יותר מדי
פעמים ממני. ואני יודע שאני מתנהג כמו אינפנטיל ואני נאג' ואני
מטומטם.  אבל זה בגלל שאני אוהב אותך. בדרך כלל אני לא כזה,
אני מאוד מקווה.
אני עובד לפי ההנחה המוזרה משהו הבאה- אני מרגיש שילך לנו, איך
שהוא. שהקטע שלך ושלי יעבוד. אני יודע שאני לא הוא. ואני יודע
גם שאם איי פעם תיהיי איתי זה יהיה מאוד שונה, כי אני זה אני
(שונה לאו דווקא מיוחד יותר. פשוט- אחר).
אמרתי לך פעם שאני נופל על תזמונים מאוד טיפשים. כנראה זה אחד
מהם. לא  התגברת עליו ואני לא התגברתי עליך וכמובן שהמכתב הזה
לא יוביל לשום מקום אבל אני מרגיש שאני חייב להגיב. לא משנה
מה.
נו, מה, הרי אני אידיוט. הסכמנו על זה כבר.
יכול להיות שהמכתב הזה לא אמור להיות פה, אלא בתיבת הדואר שלך.
יכול להיות, לא יודע. מה שאני כן יודע זה שאני פחדן/ביישן
ובגלל זה שמתי אותו פה. עוד משהו- אני יודע שאני מלחיץ ורוצה
תשובה- מה חשבת על זה, מה חשבת על זה... הפעם אני אשאיר את זה
לך, להחליט מה את עושה עם המכתב. כבר אמרתי לך שמה שאת מחליטה
בנושא זה מה שיהיה.

אז זהו-
ממני, האידיוט שיחכה לך עוד הרבה זמן