.
.
מעלעלת בשיחה איתך. בשטויות שאמרתי לך. באיך שקיבלת את הכל.
נהיה לי נורא מוזר להיות ככה לידך. כאילו מאבדת את עצמי לגמרי
ומתמוססת איפשהו שם. מאבדת איכויות שהיו, ספק מרצון, ספק לא.
אנחנו שונים, ועדיין לפעמים כשאתה מדבר אליי בלילה, ברגע שאתה
מחליט לספר, אתה כל כך מזכיר לי מישהו, מישהו שאינני זוכרת את
פניו או את קולו. משהו קרוב יש שם, חיבור יפה ונכון.

רק יום אחד אתה אינך. נסעת רחוק מאוד. אני נשארתי, קצת קטועה.
לא רגילה להיות רק אני שוב. אני מכירה את עצמי רק מלפני שהייתי
איתך. מאז גדלתי להיות מישהי אחרת, אבל היותנו כל הזמן ביחד
הפריעה לי לראות. זמן טוב לגלות את זה הא?

ובאמת שלא משנה לי. לא מזיז לי איפה אתה עכשיו. אני לא דואגת
לשום דבר, הבטחת לדאוג לעצמך. ולי קצת נמאס להיות מריה הקדושה
ולהגיד שאני רוצה טוב רק בשבילך. לא, גם בשבילי, כרגע בעיקר
בשבילי. להבין מה לעזאזל החיים רוצים ממני.

הרצתי אותנו במעגלים הרבה פעמים. נתתי לראש החכם והשנון שלך
אתגרים שהוא לא אמור לקבל. הייתי סטריאוטיפית בכוונה. הייתה
רעה בכוונה. לא התייחסתי בכוונה. אבל גם כאב לי, מבלי שרציתי.
אתה יודע, בנאדם בטוח בבנאדם אחר רק כשיש לו סיבה מאוד טובה.
אני רואה הרבה אנשים לאחרונה. אני רואה אנשים עם שכבה של אכזבה
בעיניים. בא לי להגיד להם משהו שישנה, אבל אין מה להגיד.

ובאמת הקונכייה שלי נפתחה קצת. בלי לשים לב התחלתי לפתח קשרי
ידידות חזקים עם הרבה אנשים. הרצון הכן לעזור באמת גדל בי מבלי
ששמתי לב. מה שתמיד אמרתי על עצמי, סוף סוף זה נהיה באמת מה
שאני. לפעמים אתה לוקח מסכה ומדביק לך אותה כלכך חזק לפנים
שאחר כך אתה לא בטוח אם היא שם. אם אלה לא פשוט הפנים שלך
וזהו. עכשיו אני מתקשה להבדיל.