את גודל חמדנותו בה לא ידעה, עד שנשזפה בהתרפסותו הנועזת. הוא
ראה בפריחת ניצני בגרותה לקותפם טרף לחמדנות בשרו.
עוד באותו לילה בא בה, חודר בה בפראות ועושה בה את חפצו, להביא
את פורקן תאוותו, ואבדה לה תמימותה לעולם.

היתה מסוגרת, כלואה ליישב בביתה כמו ציפור בכלוב זהב, עד שהלכו
וכהו אריחי חייה, והיו שלבי הכלוב מחליפים גווניהם, שהיה הולך
הזהב ומחליד. והיו טיפות החלודה מטפטפות עדיה שהיה בא אליה שוב
בראשה בלילות.
רוצה להדוף מעליה את גופו המצחין עד שנטרפה עליו דעתו מעוצמת
רצונו באיבריה, אז ידעה את גודל כוחו.
דמומה, כנוסה, ישבה מרגלות מיטתה שריחות הטומאה היו נדחסים
לבוא מערות נחיריה להשניקה, לחדור נשמתה פנימה ולהפך מעיה
כשטלפיו חורכות ירכיה ושהיה הקיפאון משתק איבריה המסרבים להשמע
לה.
והוא ידע את גופה, שאליו נתאווה, ובגבור סירובה היתה מספקת
תשוקת חלציו והיה בועלה עד כלות כוחותיו ומשתיקה בכוחו הנסתר
עד שנסחט ויבש אונו. או אז היה הולך ממנה, וגופה דמום בכאבו.
היו זכרונות עמה בלילות זוועת חייה עד שהיו שפתותיה מלחשות
ערגה שלא תישמע לעולם- "אם רק לא הייתי עושה.."

נכתבו כבר מעשיו ואין יד להושיעה. האופל חוצה דרכה כמו תוכה,
כהה ושחור. ולא יכלה קרנה של לבנה לבוא עדיה למתן את הזוועה,
עד כי כבדו התריסים להסגיר עולמה, שלא תהא עין זר משזפה.
ווילון תחרה תלוי רפויות, מתלטף חלון, מנסה נואשות להסות את
דעתה הטרופה, שהיתה נחבטת בה.

משכבר הסכימה כי לא יגלידו מכותיו בה, היו באות לה המכות
פנימה, בתוך גופה. היתה עוטה כסות לחבורותיה הכהות, שהיתה
גונזת ומצפינה מעין זר שבר גופה הסדוק. עתה משנטל ממנה את פיסת
הטוהר שנותרה בה,
ניעורה בקרבה לחישה אילמת ומחרישת אוזניים שתוצפן ותודחק בה כל
אותם לילות תופת שתחלוק עימו.