פחדתי להרגיש.
פחדתי להיות.
פחדתי להיות מוצפת ברגש ההוא.
ואתה- פחדת מהפחד שלי.

אמרתי שעדיף ככה,
למרות שידעתי שלא.
ביקשתי שתלך-
למרות שעמוק בתוכי
פיללתי שתשאר.

איבדתי את עצמי בשל אותו הרגש.
הפחד ההוא השתלט על כל פיסה מגופי.
הרגש הזה
שמצד אחד מעורר נפלאות,
אך מצד שני מסתבר שגם מכחיד הרפתקאות.

וכך לפתע,
עולות שאלות,
מחשבות ולבטים,
ואתה כבר לא פה,
אתה כבר מונח שרוע במקום שאינו ידוע,
מקום לא מוכר,
מקום מנוכר ומאיים,
אתה מביט בהכל במבט של ילד,
במבט תמים ואומלל,
בעיניך יש דמעות של עצב,
וכולם מסתכלים עליך,
ואתה בשלך-
מונח שרוע.

ובניגוד למצופה-
לא עולות גם תשובות לשאלות.
עולה רק תשובה אחת ברורה
מסתמנת לה מכל פינה-
ריחוק, פרידה, ריצה ארוכה.