עומדת המשחתת בלב-ים
במרחק הקבוע מן החופים-שלעולם-לא משתנים,
מפדרת רוח קיץ קלה את שיערות ראשיהן של
הנערות הצפוניות-היפות
אחת שולחת בי מבט מתוק
מטפס במכונית חדשה במעלה ההר
מגלה נופים צלולים-מרהיבים אשר טבועים בי כבר
כקעקועים אשר נהפכים לאחד עם העור הכנוע,
ממש כמו השירים שאני שומע אחרי מספר שנים
ומזהה מראש את צליל הגיטרה המשנית עוד לפני שהוא מופיע
אני חוזר אל ההתחלה,
אם אביט היטב ודאי אמצע בשבילי החול
את הרמזים להיסטוריה הפרטית שלי,
אבל עיני כתמיד מלאות התרגשות, סומאות,
הולך אני כהרגלי בלי לראות היטב את הקרקע בה מותירות כפות
רגליי
את שובל צעדיי
מרגיש את האחדות המופלאה שבכל המעשים שלי,
עיניים עצובות, בלוק נייר אחוז בין הזרועות, הולך אל הים
בלילה,
תר למצוא על המדף ספר כמו "מאה שנים של בדידות", למשל,
לטבול בו היטב את נפשי
אולי להצליח לעדן את השקט שלי בעוד צבע
מרגיש לי החיוך הלכוד בביישנות בין הלחיים
כמו שימים אחרונים של בדידות מרגישים לפעמים
רגע לפני שאני ממיר את התובנות הממאירות על עצמי
בחיבוק של אישה אשר אוהבת אותי,
ככה זה מתחיל תמיד.