זה יושב על הלב כמו שק של בטון
אפור, מכוער ומפריע לנשום,
ואני כל-כך,
אבל כל-כך רוצה למות, להמית, להשמיד
הכול ביחד, או לחוד, או לבד
או אולי רק לגעת במשהו רך
לשקוע באיזה חלום ללא סוף ולמצוא איזו יד
שאוכל לאהוב,
או לכתוש.

הייתי רוצה לחרוך את בשרי
לשרוף את ביתי,
לצבוע מחדש את העולם
באדום ושחור,
או סתם לבן.

אני חושב שמזמן כבר איבדתי שליטה
אולי נוצר איזה נתק ביני לעצמי,
אולי איזה גשר נשרף שם בדרך,
ואני חושב "הי, לא ידעתי, איך אני חוזר?".
אולי הבטתי יותר מדי זמן לתהום,
ומצאתי אותו בתוכי,
אולי חיפשתי בלי לדעת למצוא
ומצאתי את עצמי אחרי שפג התוקף,
חלב מקולקל שעדיף כבר לשפוך.