הצבא: הצבא שלנו חזק, את הצבא שלנו אי אפשר להרוס.
אבל הצבא שלנו זה לא מכונות הצבא שלנו בנוי מאנשים.
האם מישהו הכיר או הבין את זה בכלל?

דברים שאנשים עוברים לאחר עשור קרו פשוט בחודש.
או ליתר דיוק בשבילם זה קרה בפחות משבריר שניה.
טראומה אחת לכל הילדים, אני קוראת להם ילדים כי ילדים שלחו
למלחמה.
אנשים שלא היה להם מושג למה הם נכנסים, ואחרי שהם נכנסו הם
חזרו.
אבל זה לא אותו ילד/ חבר שהכרת זה אדם אחר, שונה.

יצאנו לשתות בפאב, כן פאב רגיל למישהו מפריע?
הם סיפרו סיפורים לא מהעולם הזה, על הפחד, על הפציעות וזה שהם
לא הגו שום מילה.
מזה פצע אחד קטן, לעומת העובדה שמישהו מת לידם?
וככה בעוד כוס בירה הם מעבירים את היגון שלהם, ועשן אפר של
הסיגריות מתנוסס לו מעליהם.
יצאנו מהפאב במטרה לחזור הביתה, כולם היו שיכורים, כולם היו
גמורים.
אמרתי להם שעדיף כבר להזמין מונית, לא זה בסדר... כרגיל כמו
כולם נכנסים למכונית...
הרי מה זה כבר שתייה? מה יש לה השפעה?
אבל השתייה זה לא מה  שגרם לתאונה...

התחלנו לנסוע, אתם יודעים השעות המאוחרות, הכבישים ריקים.
ואז את שומעת את כל החברים, אומרים לנהג "נו תיסע מהר..."
והנהג לוחץ על הגז, ואת כבר מבינה לאן נכנסת, את צועקת לו
לעצור!!
שיאט!, ואז את שומעת אותם "נו בחיאת!", "אם בלבנון לא נהרגתי
למה עכשיו אני ייהרג?"
אם עברתי את זה, אני יכול לעבור הכל.
"באמת תעצור! יש הבדל בין הכביש ללבנון!"
"אל תדאגי אם נמות לפחות נוכל לראות אותם", אחד אומר...
כאילו זה באמת משנה מתי מתים, הרי אנחנו לא "גיבורים" סתם
חיילים.
שנכנסים והולכים לקראת המוות.
כמו על הכביש סתם לחיצה אחת ואתה כבר טס, רחוק מכאן...

ואז החריקה הזאת ....

מצאתי את עצמי יושבת בבית חולים מרותקת למכשירים, התחלתי
להתעורר אמא ואבא עומדים מולי כולי תשושה.
אני שואלת את אמא איפה הם?
"מתוקה אני מצטערת, כולם מתו"...
"לא אמא!!!!"
הם כבר מתו, לא בתאונה הם מתו ממזמן במלחמה.