השבוע נהרג לי בן-דוד. קראו לו אלון. הוא היה עם הפלוגה שלו
בלבנון, ונפגע מאש החיזבאללה כאשר חיפה על חברו הפצוע. מעולם
לא פגשתי אותו או שמעתי עליו. בבוקר אמא סיפרה לי מה קרה,
הופתעתי, לא כאבתי, לא הכרתי אותו. רציתי לדעת עליו דברים.
איזה מין אדם הוא היה, פרטים מהסוג הזה. פתחתי את העיתון, שם
עמדה הכותרת האדומה "הגן על חברו בגופו", קראתי. המילים ציירו
אותו כאדם מיוחד, מסור, אכפתי, אידיאליסט. לא מצאתי תכונות
משותפות ביני ובינו, לא אומר שאין לי ערכים ומוסר אך אינני
בטוח שזהו מאפיין כה חד אצלי עד שיכתבו לי אותו על המצבה.
בתחתית העמוד הייתה תמונה שלו, בן 19, שיער קצוץ ועיניים
כחולות, גם במראה החיצוני אנו לא דומים. שאלתי את אבא עליו,
הוא לא ממש הכיר אותו, רק אמר שהיה בחור משכמו ומעלה, הבן של
חנה. חנה היא אחות של אבא, לפני הרבה שנים היה ריב בין אבא
שלי ושאר האחים לבין חנה, משהו בקשר לירושה. מאז הם לא
מדברים. זה לא תיאור מספק. "למה שלא תבוא איתנו לשבעה", אמרה
לי אמא, "תוכל לבקש לשמוע סיפורים עליו". נסענו לבית הוריו של
אלון בתל אביב. מרגע שנכנסתי הדבר היחידי שהרגשתי היה מועקה
ומבוכה גדולה. הרבה אנשים זרים, יושבים על כיסאות ושותקים,
ואנחנו נכנסים בשקט, וכולם מסתכלים עלינו, אמא ואבא מפלסים את
דרכם בין האנשים, בדרך להורים השכולים, אבא מתקרב לחנה וזו
קמה מן הכיסא, נופלת עליו ואבא משמש לה כמשענת. הוא מחבק אותה
חזק והיא מתחילה לבכות. את הדברים הללו אני רואה מאחור בעודי
נגרר, מנסה כמה שפחות לבלוט ומרגיש שכל צעד שלי מהדהד בחדר.
התיישבתי במהירות במקום הפנוי הראשון שראיתי ליד אדם זקן עם
כיפה סרוגה גדולה. איש אחד הציע לי מיץ ואני סירבתי בנימוס.
אחרי כמה דקות האדם הזקן עם הכיפה שישב לידי שאל אם אני הבן
של עמוס, אמרתי שכן והוא לחץ לי את היד. אחר כך הוא שאל אותי
אם אני חייל, ואמרתי שאני מתגייס בעוד שבוע. הוא הנהן והניח
לי לנפשי. הדקות המשיכו לעבור בשתיקה עד שנכנס לבית בחור אחד,
גבוה עם גלח בשיער. הוא נישק את חנה על הלחי, היא אמרה לו,
"חמוד, טוב שבאת" והגבירה את קולה, פונה לכולם. "הוא תמיד שמר
על אלון, תמיד, אני זוכרת שסיפרת לי, אתה זוכר חמוד?" הבחור
חייך והנהן, "אלון אהב רק אוכל של אמא, שניצל, אורז ועוף,
ובצבא הוא לא ידע מה לעשות, אבל זה גדי, זהב, בחור זהב אני
אומרת לכם, דאג לו, ממש הכריח אותו לאכול כדי שלא יתעלף, תעשה
גדי, תעשה איך הכרחת את אלונצ'וק לאכול". גדי עמד באמצע החדר,
וכולם הביטו בו בציפייה, לחייו מסמיקות, חנה מביטה בו בעיניים
גדולות, לבסוף דיבר, כמו מפקד עצבני, "אתה תסיים את הצלחת או
שאני מפרק אותך ליברמן!". חנה הביטה בו וחיוך עייף על פניה.
קמתי והלכתי להתיישב ליד שולחן האוכל שבמטבח, שם היו אנשים
שהביטו באלבומי תמונות. לקחתי אלבום אחד, קטן, קצת ישן ופתחתי
אותו. בפנים היו תמונות של אישה צעירה בהיריון, הפכתי את
הדפים ומצאתי תמונות של תינוק, פעם צוחק, פעם בוכה, הייתה שם
תמונה אחת מצחיקה שבה כל הפנים שלו היו מרוחות בקטשופ. בהמשך
מצאתי תמונה של ילד קטן, עם שיער בלונדיני חלק ועיניים מאוד
כחולות מביט אל המצלמה, פיו פעור כאילו הוא מופתע. לפתע
נזכרתי במשהו נשכח שקרה מזמן בבית שלי בקיבוץ, בחצר האחורית.
זה יום העצמאות ויש מנגל וכל המשפחה הגיעה. ילד אחד בלונדיני,
קצת יותר גדול ממני משחק איתי במשאיות ואז אנחנו הולכים מכות.
העברתי את הדפים באלבום ואז ראיתי תמונה מן הבית שלי, שבה אני
רואה את עצמי, מחובק עם אותו ילד בלונדיני, אלון. מסתבר שכן
פגשתי אותו פעם. לקחתי אלבום אחר, גדול יותר ובו היו תמונות
של אלון כשהיה נער, לפי התמונות ניתן היה לראות בבירור כי הוא
לא דומה לי, ובכלל, לשאר המשפחה. אצלנו כל בני הדודים והאחים
גבוהים מאוד, כהי שיער, קצת שחומים, ויש משהו בפנים, אני לא
יכול להסביר את זה, משהו שמשותף לכולם. והנה מולי יש תמונה של
נער קצת נמוך, צנום, לבן מאוד, בהיר שיער וכשהוא מחייך יש לו
גומות. בהמשך היו תמונות שלו מתנועת הנוער ומן הטיול בהודו,
מעולם לא אהבתי את "הנוער העובד" בקיבוץ שלי, ולהודו בטוח
שאני לא אסע, אחרי הצבא מכאן ישר לאמריקה. דווקא בתמונות
מהצבא, כשכל החיילים נראים צוחקים, והוא פחות דומיננטי
וחייכן, יותר ביישן, מצאתי משהו מעצמי. משהו במבט ובשפת גוף,
קצת מפחד כזה, מין תחושה שכל מה שמסביב כל כך גדול, בגלל זה
אני חושב שהוא אהב בדיוק כמוני אוכל של אמא, שניצל, אורז
ועוף. בחדר אנשים החלו לדבר. הרמתי את מבטי מן האלבום בדיוק
בזמן כדי לפגוש מקרוב במבטה של אישה דתייה בעלת אף יהודי
ועיניים כחולות, היא רק חייכה אליי והסיטה את מבטה במהירות
מבלי לשאול הבן של מי אני, ואיך אני קשור למשפחה. רווח לי שלא
מתייחסים אליי. העניינים החלו ממש להתחמם, חברים החלו לספר
סיפורים שחוו עם אלון וחנה המטירה שאלות בעיניים לא שבעות.
ההמולה הזו קצת הכאיבה לי ונתנה הרגשה לא טובה. קמתי והלכתי
לשירותים. בדרך לשם נתקלתי בדלת סגורה של חדר שעליה היה שלט,
"הטריטוריה של אלון". מתחתיו היה כתוב משפט באותיות שחורות
גדולות, "מי שנכנס - ייצלה בתנור גז". זה הצחיק אותי. נכנסתי
לחדר והדלקתי את האור. המקום היה מסודר, החלונות היו סגורים
והייתה תחושה של מחנק. על המדף ראיתי מונחים סדרות הספרים של
"רומח הדרקון". זה ריגש אותי כי גם אני קראתי את כולם. צצה לי
מחשבה. פתחתי את אחת המגירות ומצאתי שם מלא ניירות מפוזרים
שעליהן כתובים כל מיני מילים בכתב גדול ולא ממש קריא. הוצאתי
חתיכת נייר אחת, זה היה שיר. נכתב בו:
אתה שלא ידעת,
כאשר שיחקת בארגז החול,
ומעולם לא חשבת,
הנורא שיקרה כשתהיה גדול.
וחיית את החיים,
ממש כמו כולם,
והיית בטוח במאת האחוזים,
שאתה הצעיר והחזק מכולם.
ואיך קרה המקרה,
שאתה עם כל הציפייה,
נשלחת לעזאזל,
ולמענך עמדו דומיה.
הנבואה הזו שהייתה בשיר שכתב אלון הייתה באמת מצמררת. ובכלל,
מסתבר ששנינו אוהבים את אותם ספרים וגם לכתוב. פתאום התחלתי
להרגיש קצת לא טוב והעיניים שלי החלו להיות מלוחות. הכנסתי את
השיר לכיס. יצאתי מן החדר, שתיתי מיץ ואז אבא אמר לי שהולכים.
יצאנו מן הדירה והאוויר הקריר שבחוץ ניקה לי את הריאות. הבנתי
כמה דברים חשובים על אלון, בהתחלה כאשר קראתי עליו בעיתון
וראיתי תמונות שלו יכולתי לנתק את עצמי, להפוך אותו לזר שהוא
באמת. אבל עם הזמן הבנתי שאנחנו די דומים, ואני בטוח שלולא כל
הריב המטופש הזה בין ההורים שלנו היינו יכולים להיות חברים.
התחושה שלי בהירה - אני הפסדתי חבר.