אני מתגעגעת לאבא שלי.
לפעמים אני מדמיינת את קולו,
עמוק, חם ומעט מחוספס וצרוד
כקולי.
אני מנסה להיאחז בזכר דברים שלא מופיעים בצילומים
כדי לבדוק מה אני באמת זוכרת
ומה הצילום מזכיר.
למשל תחושת גופי ומצהלות ליבי,
עונג ואימה ובטחון,
כשהוא מנדנד אותי חזק בנדנדה בגני-יהודה או בפארק הירקון,
ורגע פרידה
ופני מותזות לשמיים ולצמרות העצים,
ואז מין עצירה קטנה באוויר,
הרף שברירי
בו אני תלויה בין שמיים וארץ,
באיזון מיושב וקל, נטול מאמץ,
לפני הגלישה הששששורקת,
הרוח בלחיי הבוערות,
אל אבא ההולך ומתקרב וידיו מושטות אלי.
או הסירחון המיוחד של הגרביים שלו.
את האור שהאיר את פניו
כשהיה תולה בי מבט של גאווה עמוקה,
מעין פלא הייתי בעיניו,
שהייתי לפלא
בעיני עצמי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.