לא קלים הם חייו של חתול. במיוחד חתול עם חלומות, ובעיקר חתול
בעל מימדים קטנים, כמוני. לבני אדם קטנים במיוחד קוראים גמדים.
לחתולים קטנים במיוחד עושים בעיקר קוצי-מוצי. אני שנאתי
קוצי-מוצי. אהבתי את תשומת הלב, אבל לא אהבתי את הדרכים
המשפילות בהן היא מתבטאת. שאפתי לגדולה. רציתי גדולה, וקיבלתי
במבה. משום מה בני האדם חושבים שחתולים נועדו לאכול במבה. אם
זורקים יותר מדי במבה, החתולים ימותו.
מזה אח שלי מת.
היינו כאלה מתוקים, אני וארבעת האחים שלי. חמישה קטנטנים
מכורבלים. כשקצת גדלנו ויכלנו לצאת ולחפש אוכל, אנשים זרקו לנו
הרבה ממתקים, ובמבה מקוללת. אני כמובן הייתי חכם ולא אכלתי,
אבל אחי היה פחות חכם, וחשב שהוא לא צריך להתאמץ ולחפש אוכל
כשזורקים לו כל הזמן דברים טובים.
אז הוא מת בסוף.

ואחותי. את אחותי דרסו.
איזה ג'יפ אדום פשוט עלה עליה, והמשיך ליסוע. הגופה המרוסקת
שלה נשארה על הכביש במשך כמה ימים, והיתה כמו מצבה שאליה באנו
כל לילה, שלושת האחים הנותרים, עד שהצטברו שם יותר מדי זבובים
וכבר לא רצינו לבוא. בוקר אחד הגופה נעלמה, ונשארו ממנה רק כמה
כתמים אדומים כהים על הכביש, בשביל להכאיב לי כל פעם מחדש עם
הזיכרון של הטיפשות של אחותי. מקומם של חתולים הוא לא בכביש,
את זה אני ידעתי.

אז גם אחי וגם אחותי סיימו את חייהם בצורה אכזרית, ומי יודע מה
קרה מאז לשניים האחרים. גם חיי הסתיימו בצורה אכזרית, אבל אצלי
זו היתה טרגדיה של ממש. אני הייתי גיבור טרגי, שדבקותו במטרתו
גרמה לו לאבד את חייו. היו צריכים לכתוב עליי ספר. כי אני, אני
רציתי להיות כוכב. רציתי להיות חתול קרקס. כל חיי חלמתי על זה.
אני חושב שהייתי יכול להיות מעולה.

יום אחד אמרתי לשני האחים שלי שלום, ושאני הולך לחפש לי קרקס.
הייתי אורז לי קצת אוכל, אולי איזו שמיכה, אבל חתולים לא נועדו
לסחוב. הם נועדו להיות קלילים וניידים, וכך הייתי. חופשי כמו
הרוח, אבל ערום, מאוד מאוד רעב, ובודד. המטרה - קרקס. לא ידעתי
איך אני מוצא, אבל אז הייתי בטוח שנועדתי למצוא. הרי דבקות
במטרה זה הכי חשוב, וכוח הרצון. לא?

ניסיתי ללכת בקו ישר כמה שהתאפשר לי, אבל לא ממש הצלחתי. כל
פעם שהלכתי לישון, הייתי מתעורר ללא זיכרון מאיזה כיוון הגעתי.
אז לא הלכתי בקו ישר, ולפעמים גם הייתי הולך אחורה. היה לי
עצוב כששמתי לב שאני חוזר על עקבותי, והמסע היה מפרך. לא אהבתי
רחובות ראשיים, ולא אהבתי סימטאות חשוכות. סכנות ארבו לי בכל
פינה.
ברחובות כמעט נדרסתי כמה פעמים ע"י מכוניות, ועוד יותר פעמים
ע"י אופניים. לפעמים רצו לחטוף אותי ולגדל אותי, בני האדם
האלו. כאילו שאני מסוגל להיות חתול שעשועים במימדים כאלה
קטנים. לשעשע חמש נפשות בבית קטן? אין שום סיכוי. רציתי יותר.
הייתי צריך לברוח מחמישה אנשים ולשרוט עד זוב דם עוד שישה.
בסמטאות החשוכות תקפו אותי כלבים, חתולים גדולים ממני
ועכברושים נשכניים ואכזריים. סכנות היו בכל מקום, ואני, חתול
פצפון ומסכן, ראיתי מול עיניי רק את המטרה, ועשיתי הכל בשביל
להגיע אליה. יכלתי לשמוע בראשי את מחיאות הכפיים, התשואות
והצחוקים. ראיתי בעיניי רוחי את האוהל הגדול, המתקנים היפים
והצבעוניים, הקהל הצוהל, התהילה והכבוד. כולם שם רק בשבילי.
כל כך רציתי להגיע לשם. ידעתי שזה מגיע לי, והייתי בעננים.

צרחה של חתול קטעה את מחשבותיי המרנינות. הסתובבתי לראות מה
קרה, וראיתי ילד קטן בוכה, ועל ידו שריטה מדממת. ילד חוצפן,
צעק לאמא שלו "אאמממממממממממאאאאאאא!!! החתול שרט אותייי!!"
ובכה בקול מעצבן כזה. תמיד הרגשתי שקולות חזקים שאנשים עושים
מושכים ממני את תשומת הלב, ולא אהבתי את זה בכלל. אמא של הילד
שאלה אותו מה הוא עשה לחתול, והוא אמר שכלום. שקרן קטן, חתולים
הם מתורבתים ולא שורטים סתם, לפי מזג האוויר. הייתי עצבני על
אותו ילד. האמא הצביעה עליי ואמרה לילד "תראה, הינה חתלתול
קטן, תנסה ללטף אותו, הוא נראה לי לא מזיק". אני שונא כשקוראים
לי חתלתול. הילד הקטן התקרב אליי ומשך לי בזנב. ממש כעסתי
והסתובבתי לשרוט אותו, אבל הוא התחמק, והתחיל לבכות שוב. האמא
תפסה אותי חזק בעורף, ועשתה שיחה מהפלאפון שלה. אחרי כמה דקות
באה מן משאית כזו, ואנשים יצאו ממנה ולקחו אותי בכוח למשאית.
ידעתי שאת הקרקס שלי אני לא אראה בקרוב, אם בכלל.
הייתי חתול חכם.

זרקו אותי לאיזה כלוב עם חתולה סנובית, שחשבה שרק בגלל שיש לה
עין אחת ירוקה ועין אחת כחולה, היא יכולה להתנהג איך שהיא
רוצה.
מדי פעם עברו אנשים ליד הכלובים, וכל כמה זמן ביקשו ללטף אותי
ואת הסנובית. אני והיא היינו די תמימי דעים בנושא, ולא נתנו
לאף אחד להתקרב אלינו. הם נראו קצת מאוכזבים, אבל המשיכו הלאה
מהר מאוד.
עדיין חלמתי על קרקס. הייתי מבלה את הלילות בחלומות על תשואות,
על זרי פרחים שנזרקים לבמה, וכל מה שרציתי היה לצאת מהמקום
הנוראי שהייתי בו. אבל לא היה איך לברוח.
אחרי שבועיים לקח סוהר את הסנובית, והיא לא חזרה. אחרי עוד
שבועיים לקחו אותי. לקחו אותי לחדר לבן עם הרבה דברים מתכתיים,
כמו סירים וכפות גדולות. "זה לא הקרקס", חשבתי לעצמי. היו שם
שני אנשים לבושים בלבן, אחד עם חלוק ארוך ואחד עם כובע גדול
ומוזר כזה, וסינר. האיש עם החלוק הוציא מזרק, וידעתי מה הולך
לקרות.
הוא הזריק לי מן חומר שעשה אותי מטושטש.

"הרדמה". איזה שם עדין. בני האדם המציאו את השם הזה בשביל לרכך
את רגשות האשמה שלהם.

לא הספקתי "להירדם", לפני שהאיש עם הכובע שם אותי על מגש גדול,
והרים סכין.

עוד הספקתי לשמוע אותו אומר: "חתול כזה קטן, בקושי יככב
כשניצל".







הוקרא בערבמה ה- 31.