שלום לך. אני את.
רציתי לכתוב לך מכתב כי לא רציתי שתשכחי אותי.
רציתי להזכיר לך את הגיל הזה, המבלבל, המוזר, המרתק, הנהדר,
המעצבן, המרגש. הגיל בו הכל חדש. הגיל שבו לא יודעים למה לצפות
וגם לא איכפת. הגיל שנותנים לראש לא לחשוב אבל מצד שני גורמים
לו לחשוב הרבה יותר מדי.
זה הגיל הזה שבו התחלת את החיים האמיתיים. או ככה אני חושבת.
הגיל שבו תפסת ביטחון, שבו התחלת להיפגע וגם לפגוע, הגיל שבו
גילית את המבוך שבחיים, שנראה כאילו אין ממנו יציאה.
רציתי להזכיר לך את השנים שלפני, כשחשבת שאין לחיים משמעות,
שלאף אחד לא איכפת, שאף אחד לא מעוניין, העולם היה נראה כמו
קנוניה גדולה, דווקא נגד נעמי הקטנה.
אני לא יכולה לשים את האצבע על הנקודה בה הכל השתנה. זה קרה די
מהר. הגישה השתנתה ואיתה החיים.
כל כך הרגשת את  ההרגשה הזו שיש מי שאוהב. יש מי שמעונין,
שרוצה להיות איתך באמת, אבל באמת!
ההרגשה שיש מקום שבו את יכולה להיות משוגעת בלי שיפסיקו להעריך
אותך, שיש קבוצה של אנשים שאיתם את מפתחת אישיות שאולי היא
באמת האישיות האמיתית שלך.
אני לא אומרת שהכל טוב. מנקודת המבט שלי החיים מפחידים כל כך,
אבל שלא כמו בעבר, אני יכולה להסתכל על החיים ולהגיד "אני שווה
משהו", "אני קיימת!".
תמיד ניסיתי להתחמק מלחשוב על העתיד, הפחד מכישלון, מדיכאון
תמיד גרם לי להתחמק, וגם עכשיו אני עושה דברים דומים. למרות
הסקרנות, אני סומכת על עצמי שמה שיקרה יקרה, בלי להכניס גורל
ומזל וכל החרא הזה פנימה.
יש לי גם כמה שאלות אליך, תהיות יותר נכון.
את היחידה שיודעת מה יקרה בעתיד שלי, כמה שזה ישמע מוזר. רק את
יכולה לספר לי מה אני אעשה, עם מי אני אתחתן, איפה אני אבקר,
מי יהיה הראשון שלי. ואולי יש לך ילדים שאת יכולה לספר לי
עליהם. הם גם הילדים שלי, את יודעת.
מי חי, מי מת, עם מי נשארתי בקשר, מה יצא ממני?
האם אני חיה באשליה שכל מה שיש לי יישאר אותו דבר לעד? זה לא
נראה לי הגיוני שהשינוי יכול להיות כזה גדול.

רציתי לשאול שאלות, אבל אני יודעת שעל התשובות שיש לך אני
יכולה לענות ואני אענה, רק במועד אחר. אני אופטימית.

תודה, ואני מקווה שניפגש מתישהו בעתיד,
אל תשכחי אותי...
נעמי