תמונה חסרה: אבא ואני על המרפסת
שחור לבן. צלם לא ידוע.

התוכנית הגדולה של היקום" מורכבת מאין ספור תנועות טריויאליות
החוזרות על עצמם בקפדנות סזיפית. מאין ספור ריטואלים קטנים
ומדויקים, זהים לחלוטין ועם זאת עצמאים לגמרי. כל תנועה שכזאת
מכילה בתוכה את היקום כולו וכל אחת היא עולם ומלואו, שונה
ובעלת יחוד מובחן וכולן ביחד בהרמוניה א-סימטרית גדולה מניעות
את היקום באותה "פרפטאום מובילה" שאין לה לא סוף ולא התחלה,
כמו אין ספור קפיצים, גלגלי שינים, פינים וברגים בתוכו של שעון
קוקיה ענק אשר מעולם אינו מראה את השעה המדוייקת.  אם נסתכל
מרחוק (וגם מקרוב) במנגנון המשוכלל הזה לא נראה אלא רצף של
תמונות בכול גווני הצבע, הצורה והגודל, חלקן חדות חלקן
מטושטשות ואף אחת מהן אינה נותנת הסבר לתנועה הכללית. אבל עם
נצמיד מונוקולר לעיננו ונתקע אצבע עדינה אחת, בזהירות, לתוך
מנגנון הענק נוכל לרגע אחד, לשניה בת-חלוף אחת להקפיא תנועה
אחת מתוך האין-סוף ולצפות בה בבהירות מקסימלית כשהיא צפה ועולה
מול פנינו. לעולם לא נוכל לחזור ולצפות באותה שניה בדיוק כמו
שצפינו בה בפעם אחרת, לעיתים קרובות יבואו ויעלו תנועות אחרות,
שאינן קשורות לכאורה, ויטשטשו את התנועה שברצוננו לראות.
לעיתים אותה התנועה רק תיראה כאילו היא התנועה שברצוננו לראות
אבל היא תהיה באופן מוחלט אחרת לגמרי. וככלל: לרצון הפרטי שלנו
אין כל נגיעה לעינין, לא נוכל לבחור במדויק את התנועה שברצוננו
להקפיא או את הזוית שבה נצפה בה, נצתרך למזל רב כדי להשיג
כרטיסים למקומות שבהם אנו חפצים. וכמובן נהיה חיבים לצפות
בעצמנו באותה התנועה, כל הסתמכות על צופה אחר תשנה את התנועה
הקטנה שלנו לחלוטין ולא נדע אותה יותר.                    
במרכז התמונה שעצרנו, בשני צבעים ובשפע גוונים, נמצאת דמות
התופסת אותנו מיד, דמותו של גבר האוחזת בבשרניותו את העין.
הגבר, יושב על כסא עץ בהיר נטול משענת, רגליו פסוקות בתנוחה
הגרומת לשולי מכנסיו להתרומם ולחשוף את קרסוליו הבהירים, גופו
המוצק והכבד מוטה קדימה, ראשו רכון בריכוז כלפי מטה, נוטה מעט
באלכסון אל ידו השמאלית שבכפתה הפשוטה ברפיון מונח סנדל כהה
שבן-זוגו מסתתר מאחורי קרסולו השמאלי. באצבעות ימינו הוא מחזיק
בעדינות מברשת לציחצוח נעלים, כאילו פוחד למחוץ אותה. מתחת
לקרחתו השזופה, הגדולה, מתעקלים קמטי מצחו ויוצרים ביחד עם
גבותיו, משקפיו העבות ואפו הרחב חץ המצביע אל נקודת המפגש
הקרובה של המברשת והסנדל. כל כולו ריכוז עילאי עם כי נינוח
ורגוע כאילו אין בתנועה הזאת כל חדש בשבילו, אווירת שלווה
גדולה נחה עליו כאילו המעשה הזה הוא חלק בילתי נפרד ממנו, המשך
ישיר למחזור הדם ועיקצוץ השרירים הרפוי. בקדמת התמונה, בפינה
הימנית למטה, במרכז פיסוק הרגלים, מונחת תיבת פח שבה מגובבים
כלי-הצחצוח וקופסאות משחת נעלים  עגולות. משמאלו, ממתינים
לתורם, בסבלנות של פציינטים אצל רופא שינים, שתי זוגות נעלי
נשים, האחד יומיומי בגוון בז' והשני הדור יותר וכהה. מימינו
מונח מרבד גס לניגוב רגלים שבעונה זו של השנה הוא לא יותר
מתפאורה פאסיבית. לצידו, קצת מאחוריו, ליד פינת שולחן שעליו
מונחים זוג מטקות וחצי כוס משקה קל עומד בנו, מתמזג בחולצתו
הבהירה עם הקיר הלבן וכל גופו מקשה אחת של ריכוז ומאמץ, בירכיו
נעולות בעמידה נוקשה, ידו הימנית שמוטה לצד גופו וכפה מתעקלת
מעט פנימה  כשאצבעותיה מקופלות ברפיון קל להוציא את הגודל
הפשוט מעט כלפי מטה, אל קידמת מכנסיו הכהים. צאוורו נטוי קדימה
בתנועה לא טבעית מעט, פניו העגולים מכווצים, ממוקדים לאיזו
נקודת מרכז  בילתי נראית, לראשו כסדת שיער מדויקת ואצבעו תחובה
עמוק בתוך  נחירו השמאלי. אגודל יד שמאל מופנה אל החוץ, מצביע
כלפי מעלה והוא מבצע תוך כדאי כך תנועה סיבובית כנגד כיוון
השעון. תנועה מרוכזת ומאומצת המסירה מעליו כל יחס לסביבתו.
הפעולה המורכבת של חיטוט באף גוזלת ממנו את כל מרבצי האנרגיה
שלו. התנועה אף שהיא נדמית טבעית בעבורו נראית כמהלך המוביל
לשיא כלשהו, לא תנועה שהיא חלק מקיומו. עם כי לא שיא שימי
תהילתו יעריכו מעבר לרגע הבא. מבטו הבוהה והאטום למתרחש ושפתיו
החשוקות מעידים שדבר לא ישיגו ממשימתו, מהצורך למצות את הרגע
והתנועה עד תומם. שלא כמו פעולת ציחצוח הנעלים הרגועה
והיסודיתהמתבצעת אך חצי מטר ממנו ונראית כאילו היא יכולה
להתבצע לנצח, פעולתו של הילד היא קצרת מועד ואינה ניתנת לדחיה.
שניהם חסרי יחס כלשהו על הצלם, כאילו הוא סתם עובר אורח מזדמן
חסר כל יחוס, אולי החתול הג'ינג'י של השכנה. ואולי רצה הצלם
להשאר באילמותו, לצוד פיסת תנועה "חסרת חשיבות". למרות שניכר
שניסה דרכים רבות להסב תשומת ליבם עליו, אפילו טילטלם והניחם
על צידם, אבל השניים בשלהם, טווים בקפידה את התנועה הנכונה,
החלק הפרטי שלהם בתנועת שעון הקוקיה.