"שלום, הגעתם לתא הקולי בטלפון מספר 060-545987, אנא השאירו
הודעה בהשמע הצפצוף",
אנחת ייאוש נשמעת בקול רדיופוני מבעד לשפופרת טלפון ישנה, בצבע
צהבהב רקוב, נראה שפעם הייתה לבנה, מאלו שהיו רואים רק בסרטים
איטלקים של שנות ה30.
שמגר מניח את השפורפרת וחריקת כל השבבים המרכיבים אותו, כולל
גלגל החיוג- כולם נתקעים זה בזה ומשמיעים את הגונג המסורתי.
שמגר, שחי בדירה חדר בנהריה של פעם, יושב על כסא מקש, בלי
משענת, בלי ידיות, שפוף הוא,
מסתכל על עדנית החלון, בה קבורה יונה, אשתו שנפטרה מטיפוס
היערות, שמגר שיושב מול הטלפון כל היום, מביט בעדנית,
ובהשתקפות עיניו ניתן לראות את הרחוב, השעון הביולוגי שלו, כי
כן, לפי שעה חולפים החיים, תחילה מהבחורה שרצה עם כלבה השקם
בבוקר, עד לאחרון השיכורים, שתמיד זה אותו גרוזיני עם אותם
בגדים, שוכב מתחת לחלונו ומעיף בקבוקי זכוכית על מתקן
האופניים.
לא, כשנגמרים לו הבקבוקים שמגר הולך לישון,
הוא לא באמת מסתכל על יונה, לא מתאבל, רק עושה כאילו, כי ככה
אמרו לו, ככה צריך. הוא לא רוצה להסתכל על הטלפון, כי הוא מפחד
מצלצול הטלפון, וכשזה מגיע, דעתו נטרפת עליו, הוא סוגר את עצמו
עם יונה במרפסת.
-ככה בחיים לא תמצא אותה. גרוזיני בשם יוסף צועק מהקיוסק מול
הבית של שמגר. שמגר מסתכל עליו,
מסתכל על יונה, שומע את כל השבבים נתקלים זה בזה, כמו מלחמת
אחים. זה מה שקורה שם,
אומר שמגר לעצמו, משכנע את עצמו, שזה רק שבבים, וזה מלחמת
אחים, ולו אין שום קשר לזה.
אני יכול להרגע, יונה אני מצטער. שוב.
שמגר חוזר למקומו, באי נוחות, שפוף יותר ממה שהיה ביום הקודם
לאותו יום גורלי.
שמגר מרים את הטלפון ומחייג, הוא מתחיל להתנשף, הפעם לא
בייאוש, ואותו צפצוף נשמע בפעם ה22,397, שמגר מניח את השפופרת
וקם לכיוון המיטה.
זה לא יילך כשיונה מסתכלת, הוא יוצא לחפש את הבחורה שעליה חלם
מהיום שקיבל את הטלפון הלבן.
הבחורה מהמענה הקולי. |