בבואי אל חדרה היא נסתרה מעיני
ושערה (כשראיתיה) היה פרוע קמעה
היא לא דברה, ולא שרה לי
אך מגעה היה מובן
כשפגשתיה בחדר, בשעות בין ערביים
לא הייתי לבדי (במחשבותיה)
היו עימי עוד שניים כמוני
שיד מחשבתה נגע בם
והיא, הבטוחה בעצמה, ששרה בקולי קולות
ועיניה הם כלי נשקה, וליבה כאפוד מגן
ואותם גברים שנפלו במלכדתה
שנטוותה בשמיניות על סבך הדלת
נשארו אצלה מתחת למיטה
והכירו חברים חדשים
והיא, הבטוחה בעצמה, שצורמת בקהל קללות
ועיניה קוטלות, וליבה אפוד מגן
וראיתי אותה מדי פעם בחלון
בעת הפכה למוצצת דמים
והכרתי את פניהם של כל הגברים
שלידם שכבתי במנוחתי |
