במקום מרוחק,
רחוק רחוק
כה רחוק עד שלא הגיע אליו אף אחד,
ולא יוכל גם להגיע לעד.

מקום בו הרים נשאים
מושלגים,
ענקי קרח וכפור
המשקפים בלובן עיוור את האור.

אין עצים,
גם אין עשבים.
רק מים קפואים,
וגם הם לא זורמים.

והכל היה קפוא במקום,
דבר לא נע,
רק רוח קרה נשבה,
שרשרשה של פני תיהום.

ואיש לא חי שם,
ואף יצור לא זחל שם
אפילו לא טפטוף קל של גשם
גם לא שכבה דקה של טל,
רק כפור מסמא
שמקפא את הלב
כפור וקרח שמקרינים כאב.

ולפתע כמו יצא מאיזה חלום בלהות,
היא שלחה קרניים לוהטות.
שמש זהובה, צהובה יצאה,
זוהרת ויפה.

ההרים מכוסי הקרח והכפור,
אט, אט נסוגו בפני החום והאור.
חלום הבלהה פסק באחת,
הכל זהר אט אט.

ואותה ממלכה ארורה
רחוקה..רחוקה..
כמו נפשי השסועה,
קפואה לבדה.
כל ימות השנה,
מלבד שעה
בודדה,
בה לרגע אחד
השמש מופיעה
ומפשירה באחת
את הקור,
מציפה את הממלכה
לשעה קלה
באור
שמסלק ולו במעט את הכפור.