הייתה לי כרית,מלאת נוצות קלות והרבה אוויר.
נהגתי
להניח עליה את ראשי כשעייף לי.
לחבק אותה כשעצוב לי..
ולפעמים...לפעמים אפילו הייתי מוציאה את העצבים על הרכה הזו,
עד שהיית מוצאת דרך אחרת להתמודד עם הכעס.

אבל ככל שעברו הימים,הכרית כבר לא הייתה חמה כמו בעבר.
היא נעשתה קרירה,ולא היה ניתן להניח את הראש.
היא נעשתה קשה,ולא היה ניתן לחבק כשעצוב.
היא נעשתה בלויה.
ואז,מישהו בה ונעץ בה נעצים קטנים שחתכו את הכרית,שהייתה כבר
בלוייה,לגזרים.
הכרית פיזרה המון נוצות,דקות לבנות-אפורות וקלילות.

אז זרקתי אותה,או לפחות את חתיכות הבד שנותרו ממנה,על אף שנורא
אהבתי.
אבל הנוצות...
הנוצות עדיין כאן.שמורות במגירה.
רק לזיכרון,זיכרון כאוב של כרית רכה-קשה.