סאלי מחכה שההורים ייצאו מהבית, לוחצת ON על המחשב ומתחילה
לכתוב. עם כל רעש קטן מסובבת ראשה אחורה בפרנויה שמא מישהו
מגלה אותה כותבת, בשבת, בביתה.
האמונה שלה היא לא אותה אמונה, למרות שכל לילה היא מתפללת
אליו שיחזק אותה. שיחזיר לה את האמונה הארורה.
לאן נעלמה לה התקווה שהוא עדיין קיים, שהוא לא עושה רע בזדון,
שהכל לטובה?
סאלי אוהבת ים, שמיים וכוכבים. היא נאחזת בהם כשרע לה, כשהיא
לא מוצאת אמת, כשהיא מחפשת דברים פשוטים וטובים.
סאלי מתאהבת בקלות, בונה ארמונות ענק של חול ואז מגיע גל
ושובר את הכל. סאלי מתאכזבת, כואבת ובוכה ואז   'לבד אני
נשארת', היא מחליטה.
הזמן עובר, וסאלי מזדקנת;הגוף כבר אחר, החשיבה היא אחרת. סאלי
מחליטה שוב להתאהב.
תולה שלט על גופה בו רשום: 'רק רוצה להתאכזב', ואז מגיע החתן,
וסאלי מתאכזבת, שוב, כמו בהתחלה, כי החתן הוא בעצם זאטוט עם
מוח של נמלה.
וסאלי מחליטה, שוב לבד אני רוצה להיות.
יוצאת לפאבים והופעות... שותה ושותה עד שכבר מדברת שטויות.
וכששואלים אם היא מעוניינת, היא עונה שהיא בקטע של   לסביות.
אבל למרות זאת זורמת והכל מתפוצץ שוב וחוזרות התהיות.
ו"הופה. סאלי זורמת, הא?"
וסאלי שוב מתאהבת, והפעם הארמון הרבה יותר יפה, והיא הרבה
יותר קלה.
וסאלי הפכה לזומבי, חסרת רגשות. באה והולכת, אבל לעולם לא
ייעלמו הזיכרונות.
כי סאלי זו סאלי, וסאלי נאיבית ורגישה.
עכשיו סאלי שוקלת, כבר לא בונה ארמונות. וסאלי חושבת, מחשבות
ארורות. וסאלי כואבת, על מה שמסביב.
וסאלי אוהבת. . .
היא אוהבת את האביב.