ראשון, 30.4.06, סוף של חודש. מחר תחילת חודש מאי, מחר בערב
זה הכל מתחיל.
מתיישב בבר נטוש בפלורנטין. רק אני, הברמן וצלילי מוזיקת
הצ'יל-אווט ברקע.
לוקח עוד שוט, לסירוגין שכטה מהסיגריה.
הבטחתי לעצמי שמחר אהיה חזק, שאלך לטקס; שאתגבר על הפחד.פ עם
ראשונה בחיי אלך לטקס.
השעון מצלצל. "בוקר טוב", מאחל לעצמי כשעל הפנים מרוח חיוך
מאולץ. מצידה הימיני של המיטה, על השידה, מונחת התמונה שלך
במדים,
עם הכומתה שכל-כך התגאתה בה, צבעה טורקיז, נקייה, מגוהצת. היא
פה, בחדר, עדיין יש בה את הריח שלך.
שוטף את הפנים, מצחצח את השיניים.
הטלפון מצלצל, לא עונה. רוצה לחשוב.
מתפלל הבוקר, סוג של קינה. אליך. עליך.
"אני עייף", מדבר אל עצמי. חוזר אל תוך המיטה; ממש בפנוכה,
נעטף בשמיכת הצמר העבה. כמו צב בתוך השריון שלו.
הטלפון שוב מצלצל.
-"אתה מגיע היום, כן?", חלי החברה שלך.
שתי דקות של שתיקה.
"כן",עניתי. מרוצה מעצמי.
מדליק רדיו.
"זהו שיר אחרי המלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה.
היא מחכה, אהובה כבר חוזר,
זהו שיר שבא אחרי המלמה..."
זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי
המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר
אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו
שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה.
הולך וחוזר, מהדהד במוחי.
"הוא שולח שיר, היא מוחה דמעה."
"זהו שיר אחרי המלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה.
היא מחכה, אהובה כבר חוזר,
זהו שיר שבא אחרי המלמה..."
זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי
המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר
אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו
שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה.
זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי
המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר
אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו שיר אחרי המלחמה. זהו
שיר אחרי המלחמה.
אני צורח וצורח וצורח את המשפט הזה כמו בתקליט חוזר, והדמעות
מתמלאות בעיניים.
"כל הרחוב יוצא וזורק פרחים
כמה טוב שבא שלום."
שר ובוכה. בוכה ושר.
"הנה הם חוזרים, שיהיו בריאים - מישהו שר את זה קודם."
בריאים? בריאים?
אני סוגר את הרדיו וחוזר לפוזיציה הקודמת.
ושוב. העבודה, השיגרה, הרי היום יום שני, רק בערב כולם נזכרים
לבכות עליך, עליך ועל עוד אלפים כמוך.
מגיע לתחנה. שותה קפה על הכסא הלבן, ההוא הריק,שתמיד מחכה לי
בפינה. נכנס למונית.מדליק רדיו, שוב.
"22, לג'בוטינסקי 17 בקשה!", הבוס מוסר במכשיר הקשר.
אני מגיע,הנוסעת עולה.
"לא השארת גם לא זיכרון שיהיה לי, בלילה קר..."
מתנגן 'אהוב יקר' של רונית שחר.הדמעות שוב מצטברות בזווית
החדה של העין, ואני שומר. והיא יושבת בכסא האחורי, בוהה
בעיניי במראה.
לא רוצה שייראו, לא רוצה שירחמו. למה בכלל יצאתי?, חושב
לעצמי.
הנוסעת מזמזת את מילות השיר, ובמשפטים הקשים קשים מרימה את
גבה כדי שתוכל לראות את עיניי,שוב, במראה. ואז כמעט שפותחת את
פיה לומר לי דבר מה, אולי ניחומים. בעצם, מה היא כבר יודעת,ה
נוסעת.
"נוסע אחד להיום. נוסע אחד! ,מלמל לעצמי.
חוזר לתחנה.
"היום לא אעבוד", מודיע לבוס.
חוזר לבית, למיטה, מזיז ראשי ימינה; התמונה.
מכבה את האור, נכנס תחת השמיכה ונרדם.
הטלפון מצלצל שוב.
"אנחנו באים לאסוף אותך ב 19:00, תהיה מוכן" ,זו שוב חלי.
חולצה שחורה.
מחזיק המפתחות עם הספר תהילים הכחול, שלך.
יוצאים לדרך.

ועכשיו אני פה, עומד ומחכה. עוד שתי דקות צפירה.
הבטחת ששנה הבאה תבוא לטקס במדים; חייל גאה, גדול מכל האחרים.
הבטחת. אני אחכה.