פרק ראשון - הקש ששבר את גב הגמל

אני זוכר את זה, אני מרגיש את זה. היא לא עוזבת, התחושה
העילאית הזו.
מעולם לא הייתי גאה בעצמי יותר.
תמיד האמנתי שמשהו לא בסדר. המערכת כושלת, ולא מטפלת בדברים
חשובים מאוד. אולי היא לא יכולה,
מכיוון שיש התנגשויות בסדר העדיפויות שלה. תמיד רציתי לעזור
בדרך שלי, לשנות. לעשות משהו שיועיל.
באופן המאוד אופייני לי, תמיד הזנחתי את המחשבות הללו, בטענה
שהן לא הגיוניות, הן פנטזיות ולא יותר מזה.
הרי אני לא סופרמן, אני לא גיבור. בסה"כ דניאל. ממוצע בהחלט,
בציונים, במראה. ידעתי שאני לא חתיך עולמי, ידעתי
שאני לא מיוחד חיצונית. אבל כל זה השתנה, בלילה אחד, אותו לילה
מדהים.
אתם מבינים, ראיתי ושמעתי על הרבה מקרים מזוויעים.
אונס ורצח, גניבות והתעללות. ספגתי הרבה אלימות מילולית בעצמי,
וראיתי הרבה אנשים סופגים את זה ללא כל עילה מוצדקת.
רק בגלל השוני שבהם. בגלל שהם שחורים, בגלל שהם דתיים. בגלל
חוקים חברתיים שמחמירים עם כל רגע שמתקיים.
תמיד אמרתי לעצמי, שיהיה טוב.יבוא מישהו, שיאמר כמה דברי חכמה,
ויקשיבו לו. הוא יעשה מהפך חברתי ענק.
ראיתי גם הרבה ניסיונות, כושלים. מישהו דיבר, צחקו עליו - הוא
הפסיק. מישהו ניסה, הכו אותו, ועל כן לא העז לנסות שוב.
אותו הלילה, קלטתי לראשונה - הוא לא יבוא. הוא כבר בא. זה אני.

מראה הלילה היה מאוד אהוב עליי, מכיוון שהיה מאוד גשום וקודר.
תמיד העדפתי מזג אויר כזה.
השעה הייתה כבר 1:00 , ואני הייתי בדרכי הביתה מבית החולים,
ברגל. סבתא לא הרגישה טוב בכלל, סרטן הריאות עושה לה
מאוד רע. לא הפריע לי לחזור ברגל בגשם. אהבתי את זה. בניגוד
לדבריה של אמא, מעולם לא חליתי מזה.
חוץ מזה, נשארו לי רק עוד 20 דקות הליכה בקצב הזה. או לפחות זה
מה שחשבתי.
עברתי לראשונה בשכונה הזו, רציתי לבדוק אם היא תקצר לי את
הדרך. היא דווקא נראתה יפה ומטופחת למרות הגשם הסוער.
מאוד אהבתי את העיצוב של הבתים והמחשבה הראשונה שעברה בי הייתה
"יש להם אחלה חיים".
שוב טעיתי. הרבה פעמים בעבר שנאתי לטעות, בפעם הזו, שנאתי
לטעות יותר מתמיד.

מהבית המדהים ביותר בשכונה זו, והקיצוני ביותר, עלו צעקות.
צעקות מזוויעות, "הצילו, הצילו!!!" "תעזרו לי!!" ובכי חזק.
שמתי לב ששכנים פתחו תריסים וחלונות, אפילו חלקם פתחו דלתות.
התפלאתי שאף אחד עוד לא יצא החוצה, עד כדי כך
חשוב להם חום גופם ויובש בגדיהם יותר מחייו של בן אדם?
רק שלא יחשבו שאני קשור לזה איכשהו, חשבתי לעצמי. התחבאתי.
הצרחות המשיכו, אך ללא מילים. רק בכי וצווחות.
היא כנראה ויתרה. העובדה הזו עוררה בי את המחשבה ששינתה את
חיי.
כעסתי על אותם אנשים, שכנים, שדאגו לא להרטב ורק הציצו
מהחלונות. כעסתי שהם לא עוזרים לה. ואני?
אני כבר בחוץ, רטוב. למה אני לא עושה כלום?
מנגד, החלו החששות. מה כבר אוכל לעשות? אם יחשבו שזה אני??
לעזאזל עם הכל. נמאס לי.

התחלתי להתקדם, לעבר החצר של הבית ממנו באו הצעקות, ושמרתי על
פרופיל נמוך מאוד. התכופפתי, והגעתי לחלון. זה היה המטבח.שום
סימן לבעיה כלשהיא, הכל היה נראה תקין. הצעקות הן מלמעלה. איך
אגיע לשם, לעזאזל...
ושוב מנגד, באתי עד כאן, לקחתי החלטה. אני עומד מאחוריה. הגיע
הזמן להראות כישורים.
רצתי בכיפוף לצד הבית, וראיתי חלון מואר. ללא ספק, הצעקות משם.
היו שם המאווררים של המזגן, אחד של הקומה הראשונה,
ואחד של השניה. טיפסתי בקלות על הראשון. השני כבר היה בעייתי.
פחדתי להתלות עליו, שמא אעשה רעש נגלה לאוזן.
בעדינוץ, תפסתי בצינור כלשהוא המשתלשל מהמאוורר, ונתלתי עליו.
עם הרגליים, נתפסתי בקיר. עליתי עוד למעלה, ושמעתי.
שמעתי את הקול הזוועתי ביותר אי פעם. קול של מעשן כבד, קול של
רשע טהור. התקדמתי עוד למעלה, ועכשיו גם יכלתי לראות.
היא שכבה שם, על המיטה. המצעים היו אמורים להיות לבנים, אך הם
היו מכוסים דם. היא רק בכתה בשקט עכשיו, ללא צעקות.
מי עשה לה את זה?למה???
היא הייתה נראית צעירה, יפה מאוד. ידעתי לראות את היופי שבה,
אפילו במצב הנוכחי. לא רציתי להכנס, כי ידעתי שהוא עוד יחזור.
רציתי לראות אותו. לראות את הרשע שעשה לה את זה. מצאתי לי
תנוחה טובה על המאוורר, והבטתי בחדר. היא נערה.
יש לה תיק בית ספר מונח על הספריה, ומחברת פתוחה.
"עינת..." נשמע קול מכיוון הדלת. זה היה הוא. גבר בגיל ה40,
זיפים עטו את פניו המקומטות. שיערו החל מלבין, והוא היה מלא.
היא החלה לבכות יותר חזק. הוא החזיק בידיו מצעים לבנים אחרים.
"עינתי, את לא תספרי לאף אחד על זה, נכון?"
אם היא לא , אני כן, חשבתי לעצמי. מי הוא שיעשה את זה וייצא
מזה ללא עונש??
עינת סימנה בראשה לשלילה.
"יפה. אחרי הכל, לדוד שלך יש קריירה, ומשפחה לטפל בה. לא היית
רוצה להרוס למשפחה שלי את החיים,נכון?"
רציתי לרצוח אותו.היא שוב הסכימה איתו.זה הדוד שלה! הדוד שלה
עשה לה את זה!
"עכשיו תתפשטי, ותסירי בבקשה את המצעים מהמיטה.תחליפי אותם עם
אלו."

היא הסירה מעליה כותונת לילה ורודה, ועכשיו חצי אדומה, ונותרה
עירומה. הסרתי את מבטי, פשוט לא רציתי להסתכל.
"עכשיו תקשיבי לי", הוא אמר , ובלית ברירה השבתי מבטי. "אני
אקח מהבית כמה דברים, אל תדאגי על הכל אני בטח שיש לכם ביטוח,
ואת תלכי להתקלח. שום סימנים אל תשאירי באמבטיה. אני רוצה
שתספרי להורים שלך שפרצו לכם לבית, וגנבו כמה דברים.
נאבקת בהם, ולא ראית פנים כי הם חבשו כובעי גרב. מובן עד פה?!"
היא הנהנה. הוא הולך לצאת מזה, חשבתי לעצמי. אני לא יכול
להרשות לעצמי את זה. לא לא. זה לא יקרה.