ההיא, שלעולם לא תמצא עומדת באור הזרקורים.
ההיא שלעולם לא תתפוס את מבטך מבין קבוצה גדולה של בנות.
ההיא שלא בורכה ביופי טבעי, ונראית טוב רק אחרי שכל שערה נמצאת
במקומה, כל נמש מוסתר והפנים מאופרות.
ההיא שתמיד חלמה להראות טוב בבוקסר, שיער פרוע וחולצה גדולה
ומכופתרת. ההיא שתמרוט עוד שיערה מיותרת, ותגחך מהטיפשות של
עצמה.


ההיא, שמחייכת אל העולם בביטחון מעושה ומקרינה אושר. ההיא
שמאחורי החיוך הרחב מסתירה אינסוף שורשים של כאב. ההיא שרגילה
להשיג מה שהיא רוצה דרך מבטים ישירים וחיוכים ילדותיים. ההיא
שתמיד תגרום לך לחייך, תמיד תגרום לך להרגיש שייך, תמיד לגרום
לך להאמין שהכל בסדר. ההיא ששרויה בחוסר ביטחון תמידי.


ההיא, שכבר לא זוכרת איך זה לבכות בקול. ההיא שהיא הרוח תחת
הכנפיים של יותר מדי אנשים. ההיא שלעולם לא תמצא לבד על הבמה.
ההיא שצריכה להשתנק ולדמם רק כדי להרגיש שהיא עוד איכשהו חיה.
ההיא שצריכה לישון ימים שלמים רק כדי לשכוח שהיא עדיין חיה.


ההיא, שאם תעז לחדור קצת יותר מדי עמוק, תתכמר. האטמוספירה
המזוייפת שלה תתנפץ לאלפי רסיסים, והיא, אוטומטית, תתאטם בתוך
עצמה. מבט אחד לתוך עינייה יסגיר שהיא בעצם לא שם. זו קליפה
ריקה שבעצם מחייכת, מהלכת, מנסה לשמור על הקצב שמוכתב מסביבה.
שום מגע לא ירתיע אותה. שום חיבוק לא יעורר אותה. שום שיר לא
יגרום לה לבכות.


ההיא, שרק בזמן שהיא שרה היא מרגישה שיש לה מקום בעולם הזה. רק
בזמן שהצלילים מחליקים מגרונה מרגישה שהכל בעצם בסדר. רק בזמן
שהיא מתמסרת כולה למנגינה היא מרגישה קרוב לעצמה, קרוב לסביבה,
קרוב למציאות. ודקה לאחר שהשיר נגמר האופוריה מתנפצת.


ההיא שתכחיש, שתסתתר, שתכבס עוד כתם דם על השרוול ותניח לשיער
הארוך להסתיר את פניה. ההיא שתמנע מעצמה אינסוף הזדמנויות, סתם
ככה. ההיא שלעולם לא תמצא במרכז תשומת הלב. ההיא שנכמרת. ההיא
שהיא שקופה, אבל לא מדי. ההיא שמרחוק נראית כמו סתם אחת,
ומקרוב הספקות יעלמו. ההיא שבמקום מסויים, אי שם בפנים, עוד
מחכה למישהו אחד, שיסיט את השיער מפניה ויתעלם ממסך העשן, ולשם
שינוי יסתכל לה עמוק בעיניים. למישהו שיתעניין, והיא תוכל לומר
לו שהיא בעצם אני.