החיים האלה הם דבר מוזר. כל רצף אירועים לא דומה לקודמו, אם
הייתי צריך הייתי מחלק את חיי לפרקים, כל פרק הוא סיפור אחר
בעל גיבורים אחרים, ועלילה אחרת . בעלת אנשים אחרים. אותם
אנשים משחקים מאות אם לא אלפי תפקידים שונים. כל אחד ממצה
תפקיד בכל פרק, אפילו כמה תפקידים. כל הדמויות הן תמיד עגולות
ומשתנות לאורך קו העלילה. אין פה טלנבולות, תככים או מזימות.
אלא פשוט מסה עצומה של אירועים ואמוציות, שנכנסים לפרק זמן
מסויים בתוחלת חיי.

שאני מסתכל אחורה, קשה לי להזכר בפרק שקדם לזה שאני נמצא בו
כרגע. פתאום אותו פרק, שהיה אז חשוב ובילתי נפרד מהמציאות,
נעלם. רק אמוציות ותמונות נשארות ממנו, אבל יש לפעמים דמויות
כאלו שמופיעות בכל הפרקים, לאורך כל הסיפור. לפעמים רק בתוך
ראשו של הגיבור או בליבו. כאלה שלא מניחות לו לעולם ומעורבות
בכל החלטה.

לפעמים אלו שנראו חשובות יותר מכל מאבדות את המשמעות שלהן ברגע
אחד, ואילו דמויות אחרות תופסות משמעות כבירה. זה נראה שהעלילה
על פניה נשארת אותה עלילה, אך הfeel  ה VIBE בסיפור נותן נפח
שונה מפרק לפרק. מרחב האמוציות ממלא כל מילה בספר כתוב היטב.

כל אחד מרגיש שהספר שלו יכל להיות רב מכר, לכן אני יודע שכולנו
עוברים את אותם אמוציות, ולכולם יש את אותם פרקים בסדר אחר. אך
כל ספר ייחודי, וכל פרק ייחודי בפני עצמו, נראה לפעמים שהפרקים
לא מסודרים כלל וכלל. ושכל פרק יכול להיות ספר בפני עצמו. ושכל
דמות ואפילו אלו שלא משמעותיות כלל בפרקים מסויימים, יכולים
להיות גיבורים של סיפור משלהם.

הספר שלי הוא ספר עצוב, עם גיבור טיפוסי אנדרדוגי, שיש לו
בעיית התמדה קשה, וזורק כל חלקה טובה בחייו. איכשהו האושר חומק
מבין אצבעותיו. ואפילו אם זכה לטעימה קלה, זו רק טעימה קלה
ודי. העלילה מסתבכת כאשר המציאות מכה בפניו של הגיבור, וזה
מחליט שנופל לקרקע.