עוד לפני שאת באה לעולם, אני עומדת בחנות רהיטי התינוקות,
כרסי בין שיניי, ומזעזעת את המיטה בכל כוחי. המוכר מביט בי,
חצי משועשע חצי חסר סבלנות, ומחייך חיוך עייף, צבוע. "גברתי,
כל מה שאנחנו מוכרים זה עם תו תקן". אני מהנהנת, אך לא ממש
מקשיבה. ידי ממשיכה לנער את מסגרת העץ הצבועה לבן. עיניי
בולשות, תרות אחר פגמים. שום דבר אינו טוב מדי עבור הבת שלי,
הבת שעוד אינני מכירה.
כל חפץ שנכנס הביתה עובר בדיקה מדוקדקת. אני לא זוכרת מתי אי
פעם קראתי כל-כך הרבה הוראות. צעצועים, תוויות בגדים, חומרי
ניקוי. עד היום אני יכולה לדקלם את כל רשימת תופעות הלוואי של
כל תרופה שהחזקנו בבית מהיום שנולדת ועד שהתגייסת.
כשאת מתחילה לזחול אני קוראת לדוד שלך, המשמש אחראי בטיחות
במפעל בו הוא עובד, כדי שיוודא שאין בנמצא שום דבר שעלול לסכן
אותך. חומרים רעילים ננעלים במחסן. אגרטלים מוחבאים בארון.
ואבא שלך והדוד שלך מתקינים מדף חדש, רחב ויציב יותר בשביל
הטלוויזיה. אנו שמים מגנים על פינות הרהיטים, מתקינים מנעולים
על ארונות המטבח. הסורגים על החלונות היו שם כבר כשעברנו. אלו
היו אחד התנאים הראשונים שהצבתי לאבא שלך לפני שעברנו לשם.
אבל ככל שאת גדלה יותר קשה לשמור עלייך שלמה. לא משנה כמה
מנעולים, מעקות וסורגים אני מתקינה, את עדיין מצליחה ליפול
ולהיפצע. חור שותת דם נפער בחזי בכל פעם שאני שומעת את קולך
הדק פועה בבכי. לא משנה כמה פעמים אומרים לי שככה זה ילדים
ושאין שום דרך בעולם להגן עליהם מכל סכנה אפשרית, אני שוכבת
בלילות במיטה, עיניי פקוחות לרווחה, מנסה בכוח שלא לדמיין
אסונות.
בכיתה א' אחד הילדים קורא לך 'שמנה', ופתאום אני קולטת כמה קל
יותר היה לי כאשר היית נופלת בחצר הגן ונחבלת. אין לי שום
משחה ושום תחבושת שתגיע עד כדי כך עמוק כדי לרפא את הפצע הזה.
אני שופכת על ראשך מילים. מקווה שמי מהן תעטוף אותך, תגן
עלייך, תחצוץ בינך לבין האכזריות של העולם.
והזמן ממשיך לעבור. ציון נכשל ראשון. אהבה נכזבת ראשונה. חברה
הכי טובה שעוקרת לארץ אחרת. ככל שאת מתבגרת כך מתרבים המצבים
בהם אני הופכת משותקת, ללא פתרונות קסם להציע לך.
ובכל זאת, ממה שניתן לראות, את עושה רושם בריאה, מאושרת (עד
כמה שנערות בגיל ההתבגרות יכולות להיות בריאות ומאושרות).
"אמא, תפסיקי להביך אותי," את מתלוננת כאשר אני רצה אחריך עם
קסדת האופניים.
"אוף. נו, זה בסך הכל פירסינג," את מעלה בפעם המיליון את אותו
נושא, מפריעה לי להכין ארוחת ערב. בסוף את מקבלת את שלך, אך
לא לפני שאני הולכת איתך ובודקת היטב את המקום.
"אבל כולם הולכים. כולם. את רוצה שאני אהיה היחידה שלא אלך?
החלטת להרוס לי את החיים?"
אני לא נותנת לחברייך להסיע אותך. גם אם אמצע הלילה, אני
מעדיפה שתעירי אותי ותקפיצי אותי לצד השני של העיר. זה לא
שאני לא מחבבת את חברייך. הם נחמדים, ורובם אפילו אחראים
באופן די יוצא דופן לגילם הצעיר. עדיין, איני מוכנה שנהגים כה
צעירים ובלתי מנוסים יהיו אחראים לשלומה ובטיחותה של בתי.
אני לא מרשה לך להיפגש עם חברים שהכרת דרך האינטרנט מבלי
שאדבר קודם כל בטלפון עם הוריהם, ומבלי לשנן באוזנייך שוב
ושוב את כל כללי הבטיחות לפגישות עיוורות.
כשאת מתחילה לראשונה לצאת עם מישהו באופן רציני אני גוררת
אותך לגניקולוג, נבוכה וזועפת, אך אני מבכרת את הכעס הזמני
שלך כרגע על חיים שלמים של חרטות.
כשאת מתגייסת אני מתוחה ונסערת, הרבה יותר משאני מרשה לעצמי
להפגין בפנייך. איני רוצה שחששותיי יגבילו אותך, יקרקעו אותך,
ימנעו ממך להגשים את עצמך. אך במהלך החודשים הבאים, כשאני
פוגשת באמהות חברייך, שהלילות הארוכים חסרי השינה מותירים בהן
חותמם, אני מוצאת עצמי מברכת את האל הטוב שעשה אותך אישה.
במשך שמונה עשרה שנה עשיתי ככל שביכולתי כדי להגן עלייך. אז
באה המדינה ואמרה שהגיעה העת. שכעת את מבוגרת ועלייך להגן
עליה.
בקושי רב ובהיסוס העברתי אותך לידיה, לא מצליחה לדמיין לעצמי
איזה מין שימוש יכול "הצבא החזק בעולם" למצוא לילדתי הרכה.
למפקד שלך, מסתבר, לא הייתה שום בעיה לדמיין.
כשאני מקשיבה לעדותך בבית המשפט, שפתי התחתונה מתחילה לרעוד
ללא שליטה. אני בטוחה שכולם יכולים לראות, אך זו כנראה תחושה
מוטעה. תחושת שקיעה אינסופית מתבצרת באיבריי הפנימיים כאשר את
מגוללת את סיפורך, בקול חנוק, מגומגם, שבור, אבוד. אני שומעת
את עורכת הדין קורעת בבשרך עם שאלותיה, יורה אותם לעברך בקול
קר, חתוך, מהיר ומחושב. בפנייך אני מזהה רק את צלה של הילדה
הקורנת ומלאת החיים שגידלתי.
ולמרות שבראשי אני יודעת שאין זו אשמתי, אני מרגישה שנכשלתי.
כל חיי ניסיתי לשמור עליך, לגונן עליך, לעטוף אותך, אך בשעת
המבחן הפקרתיך. המדינה התדפקה על דלתי ונתתי לה לקחת אותך,
לנכס את גופך, לבזוז את נפשך.
וכבר השעה מאוחרת לנקוט באמצעי מניעה. וגם אי אפשר לתת נשיקה
ולמרוח יוד ולהדביק פלסטר ולצפות שהכל יסתדר במהרה. אמא נרדמה
בשמירה והפסידה בקרב המכריע. עכשיו מתחילה המלחמה שלך.