והוא נגע בי. הוא שב ונגע בי עד דמעות כמעט,
הוא החיה בי משהו שמת.
הוא לא שלי יותר, אני יודעת. אני יכולה להילחם עליו, אם ארצה,
אני עשויה אפילו לנצח, כמעט בלי מאמץ... אך לא אעז.

פרק ראשון
(תלוי מאיפה מתחילים לספור...)
והייתי יפה היום. הרגשתי יפה היום.
היו פעמים שהוא עבר לצידי והעביר לי יד על המותן, כמו אז - לא
כשהיינו חברים, אלא אז, אחרי הפרידה - כשהיינו מביטים ולא
מעזים ואם מעזים אז ממש בחטף ואם בחטף אז בעיקר במותן.
והצטמררתי - הרשיתי לעצמי להצטמרר והפלרטוט שלי הפך לסחבקי
וסחבק זו נישה נוחה של תקשורת - שנינות, תחכום, הכחשה...
אנחנו שנינו אלופים בזה, מחפשים עמק שווה לנוח בו אחרי תקופה
ארוכה ומעייפת.
בצורה יהירה למדי אני חושבת שהנוכחית שלו לא מצחיקה אותו, לא
מאתגרת אותו, לא מחיה אותו. הוא היה ממהר להיאחז בה אם היא
הייתה כזו ולא מרשה לעצמו להצטחקק גם איתי.
בצורה יהירה למדי אני בטוחה שהוא לא מביט בה כמו שהביט בי,
שהוא אפילו לא רוצה להביט בה ככה, באותה צורה...
כמו שהביט בי...
לא יהיה חדש.
כבר השלמתי עם זה שזה לא בנמצא ולא קרוב להיות בנמצא - ואם
הוא יימצא, הוא יישלף מתוך העבר ויקום לתחייה...
כבר הרבה זמן לא חשתי כאב, כאב אילם כזה, כמו עכשיו. כאב של
פרידה, של זוגיות, של עבר...
בכלל אין לי ספק שזה כאב, זה צובט ואוכל אותי מבפנים, אבל לא
מלווה בבחילות או תחושת מרמה, לא אפוף שתיקה וייפוי שקרים -
יש אמת פשוטה שיצאה לאור ונעטפה במילים יקרות...
אם הייתי אומרת לו שאני אוהבת, הוא היה שמח.
עד כמה שהוא לא רוצה, הוא בעצם מאוד רוצה שאוהב אותו ואני
מסוגלת לאהוב אותו, באמת, אבל אני לא אעז...

פרק שני
(כבר מזמן הפסקתי לספור...)
אתמול הוא ישן כאן. אני כבר לא זוכרת איך זה לישון עם מישהו.
לא רציתי להיות איתו. בתקופה האחרונה פתאום שבנו לדבר והרבה
ובהחלט התגעגענו. אבל כשכהרגלו הוא ליטף אותי ואמר שהוא אוהב,
אני לא עניתי - ולא בגלל שאני לא אוהבת, חלילה. אני פשוט כבר
לא זוכרת איך אומרים ובאמת מתכוונים.
הלב היה עמוס רגשות של עצב והפה לא פסק מלהצחיק ולספר בדיחות.
הראש הריץ את כל האהבות הישנות, העיניים נעצמו ומחקו את כל
המראות...
הייתי הרבה אנשים אתמול במיטה, הייתי בעיקר אני וזה הרגיש
בודד.
חלמתי על כולם אתמול בלילה וקמתי עייפה, זרה לעצמי...
העייפות שלי מכריעה תמיד על דעת עצמה ואני מאוד רוצה ללכת
מכאן, אבל זו פעם ראשונה שאני מפחדת ולא יודעת לאן...

פרק שלישי
(התבלבלתי בספירה...)
יום כזה של סתם... גם במקום אחר הוא היה תופס צורה כזו, של
סתם...
זה כבר לא עניין של מקום, כנראה מעולם לא היה עניין של מקום.
הלב שלי יבש, שומם...
טיפה של רגש עוד תביא לחנק...
ואולי ככה עדיף, להייתבש עד מוות! לשכב לצד אמת, ערומה על חול
חם מתחת שמש יוקדת ולתת לגוף לקמול, להצטמק, להיות מה שבא
לו...
את השנים הכי יפות שלי אני מפזרת לרוח בחיוך ענק...
רואה איך הם מתעופפים כמו עלי כותרת צבעוניים, מתפזרים לאלף
עזאזל ונעלמים...
אתעורר לחיים אחרים - מצולקת מזיכרונות יפים ומתוקים, מקומטת
מניסיונות ומחוויות שבאו עליי לטובה או לרעה כאחד.
בספר החיים שלי אני רושמת נקודות וציוני-דרך שאני לא מתחרטת
עליהם בטווח הקצר ולא חושבת על השלכותיהם בטווח הארוך -
אך מי שידפדף ויביט מהצד, יקרא לזה בסופו של יום 'החיים שלי'
ואני, בלי הרבה ברירה, אצטרך לקבל את זה...

סיכום
(הכל דינאמי...)
בא לי להתפלסף עם מישהו אלמוני, זר,
ולצייר עצמי מחדש בטקט ולא בשקר.
בלי אנטי בלי כסאח בלי צביטות בלי ציפיות ובלי מספרי טלפון.
משהו גדול וטוב עומד לדפוק לי על החלון!
רק שאהיה בבית לפתוח...