[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שלושים דקות לפני סופו של עוד יום היא החלה את הליכתה.
במכנסיים חומים המחמיאים לירכיים לא מושלמות, ובחולצה הלבנה,
ספק-מסתירה-ספק-מתגרה בעוברים ובשבים, לעתים חושפת כתף זו או
אחרת, או סתם נופלת לכיוון החזה, מכסה את חלקו העליון של המכנס
וזרוקה עליו בשובבות. מאחור חושפת את נקודת החן הגדולה בימין
הגב, ואת השפשוף שהספיק להגליד מן הצהריים, כאשר דחפה אותה אמא
אל הקיר, ישירות על מתג האור במטבח. היא עדיין לא ראתה
שהאדמומיות דאז הפכה לכתם בצבע חום-קקי לא מחמיא כלל, המתווסף
לעוד מספר פצעונים הפזורים סביבו, אלוהים יודע למה. תופעת
לוואי.
השלפוחית לא מניחה לה והחושך מרתיע. היא עוברת במרכז המסחרי
ורואה ילדים נהנים. היא ממשיכה ללכת תוך חיפוש תעסוקה, לפחות
לזוג עיניה התלויות. היא עברה את המרכז המסחרי וכעת הולכת
במעלה הרחוב, ראשה שמוט, כשלפתע חולף על פנייה נער אחוז אימה
בריצה מבוהלת הגורמת לה לחוש גל זיעה קרה. חולצתה מופשלת
וחושפת את חזיית הספורט הורודה שהיא כל-כך שונאת. בכלל לא שלה.
היא שונאת ורוד. אין היא טורחת לכסות עצמה, אך לפתע פוגשות
עיניה מכונית חונה מרהיבה, ואז ממהרת לסדר את חולצתה ולהחליקה
במורד גופה, כאילו הייתה המכונית גבר נאה או אשה זקנה שהייתה
בוודאי מצליפה בה בארנקה לנוכח שדה החשוף למשעי.
היא עוברת לצידו השני של הכביש מטרים ספורים לפני מעבר החצייה,
כאילו בורחת מבית הקפה הפינתי השכונתי. בחלופה ליד עץ היא
מרפרפת על עליו ותולשת, ספק במתכוון, עלים ספורים, מה שגרם לו
(לעץ) לדמם. היא מורחת את הנוזל הלבן המבצבץ בקצה הגבעול
ומביטה בעלים. הם הזכירו לה דב קואלה. אולי בגלל שהיו עבים
וגדולים, עסיסיים כעצי האיקליפטוס, ואולי כי הייתה השעה
מאוחרת, האוויר לח מתמיד, ודעתה נטרפת עליה. היא ממשיכה ללכת
עם עיקול הרחוב ומורדו, כאשר מבחינה בנער מעמיס מזוודתו במטען
מונית. היא מכירה אותו. הוא נוסע. גם היא רוצה לנסוע, לברוח,
רק לזמן שנשאר. היא ממששת את השרשרת שלצווארה המסמלת שלווה,
תוהה כמה זמן תמשיך לענוד אותו תכשיט כשאין לו כלל משמעות
בחייה. עיניה נתקלות בחבורת בנות. היא תוהה אם הן מקנאות בה,
גם כעת כששערה אסוף בפראות ושלפוחיתה מלאה ויוצרת מין גבשושית
לא מחמיאה במורד הבטן. לבסוף מחליטה שאין להן כל סיבה לקנא בה,
בטח שלא בלילה לח שכזה.
היא חוצה את שני מעברי החצייה, את האחד בירוק ואילו את השני
באדום, ונכנסת אל גן השעשועים שוקק הדממה הסמוך לביתה. סנדליה
מתמלאים חול מהול בעלים יבשים, דבר הגורם לה להרגיש מלוכלכת.
היא שונאת כשזה קורה. זה עושה לה צמרמורת. היא ממהרת להגיע אל
חומת האבן, להתכופף ולעבור דרך הפרצה בשיחים שמעליה, וכאילו
במקרה לנחות היישר בחצר ביתה. אל החול והעלים מצטרפים כעת מי
הממטרות שהשקו את הדשא, ספק-הקלו-ספק-החמירו את מצב סנדליה.
היא עולה על השביל, מושכת אליה בחזקה את דלת הכניסה וממהרת
להכנס וללכת אל עבר המעלית.
מתוך המעלית עוד הייתה יכולה לשמוע את דלת הכניסה נטרקת.

חצות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אני לא אצליח
לפרוץ לפנטגון,

אף אחד לא
יצליח!

בן לאדן כהאקר
מתוסכל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/10/06 21:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוני אפריאט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה