[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חני נשיא
/
צועקת אבל בשקט

הסמטאות הספק חשוכות ספק מוארות, קרצו לה. היא רצתה ללכת
בתוכן ולאבד את עצמה, את שפיותה. היא פסעה לאט לאט, אך אז
הגבירה את המהירות, והביטה על האדמה, רק לא להסתכל.
כשעברה את הסמטה, והגיעה לשכונה רחבת ידיים, היא לא היססה
יותר ורצה לכיוון ביתה. היא טיפסה על המרזב ובקושי הצליחה
להגיע לקצה חלון חדרה, אך התהפכה, העלתה רגל אחר רגל ונכנסה
אליו. החדר היה מואר. היא סגרה את החלון ופשטה את מעילה השחור
והארוך.
מבחוץ היא שמעה קולות, קולות גבוהים שהגיעו מחדר הוריה. הקול
הראשון היה של אביה, קול צועק ורם, והקול השני היה של אמה,
בוכה. כמו תמיד.
עיניה היו דומעות, היא מחתה דמעה בודדה שעוד נשארה מפרץ הבכי
שבכתה, ונאנחה על מיטתה. היא שוב הביטה לכיוון הדלת, כאילו
מסתכלת על חדר ההורים, משם באים הקולות.
חכו שתשמעו. היא אמרה ונזכרה, ואז שוב התייפחה, אך הפעם בשקט,
שאף אחד לא ישמע. כי הקירות הם דקים בבית, וכל רעש הכי קטן
ניתן לשמוע.
ואסור היה להם לשמוע אותה בוכה, אסור היה לאף אחד לשמוע אותה
בוכה. כי הבכי זה משהו שלה, התייחדות עם עצמה.
ושוב פניה של רעות נדבקו במוחה, ושוב פניה עומדות מולה, חצי
מתות, כשדמעה אחת נוכחת על עפעפיה, מסרבת לעזוב. והדמעה הזאת
זה הדבר היחיד שזכרה כשהיא אמרה לה את הדברים האלה.
"הלך לעולמו", היא ביטאה כל מילה בשבריריות מסוימת, כאילו
מפחדת להגיד את המילים האלה.
מה זה הלך לעולמו? איזה עולם?! הרי זה העולם שלו, תהתה, מנגבת
את הדמעה, עוצמת את עיניה ומנסה לחשוב. אך המחשבות רצו במוחה.
פעם הוא, עם החיוך הגדול, מביט עליה ברכות. פעם במועדון,
כשהלכו כל החבר'ה לרקוד, פעם השתייה ששתתה בכמויות, ואיך שהוא
הציל אותה. ופעם שרעות באה ואמרה לה את אותן מילים.
ועוד מאות על גבי מאות של מחשבות, והיא ניסתה לחשוב. והיא
צעקה "די" אבל המחשבות רק גברו עליה, פתאום היא שוקעת, עמוק,
היא רוצה לצאת. היא מנסה לצאת. אך התהום היא תהום עמוקה, כמו
ביצה טובענית שלא נותנת לאיש להתחמק מידיה האכזריות.
ואז היא פקחה את העיניים, וגילתה שהיא עדיין באותה מציאות.
והקולות רק גברו, גם הבכי וגם הצעקות.
עוד מעט, עוד מעט הם יפסיקו. היא חשבה, בעצם קיוותה. הם לא
הוסיפו לה. הם רק הכאיבו יותר.
בבוקר הוא כבר לא יצעק, והיא לא תבכה, הם רק יבהו בה במין מבט
מלא צער, כאילו להגיד "יהיה בסדר", ואז כשהיא לא תראה, הם
יסתתרו ואז יבכו, כל אחד לבד. כי מבוגרים לא מראים את הדמעות,
ובטח שלא לפני ילדיהם.
ואז בעוד שבוע, ובעוד שבועיים, ואחרי זה גם בעוד שנה. הם
ישכחו, שפעם הם בכו, בגלל מישהו אחר. זר. ואז היא תצטרך להיות
בסדר, להמשיך את החיים, ואין אף אחד שינחם אותה עוד, כי כולם
כבר שכחו.
היא רצתה לאחוז ברגע, לבכות עוד קצת. לשבת לבד, ולשמוע שקט.
להיות הרחק מהעולם. היא נכנסה למיטתה, מתחת לשמיכה, והרגישה
את החושך, הקולות הלכו והתעמעמו, והיא עצמה את עיניה בזהירות
וחשבה.
אך שוב אותן מחשבות ארורות, תקפו אותה. ושוב, שוב היא צועקת,
והפעם צועקת אבל בשקט, והיא מכווצת את מוחה, ואת עיניה,
והדמעות המלוחות יורדות במורד אל פיה, היא טועמת אותן, והן לא
מספקות אותה, ואף לא מנחמות, אלא מחמירות את המצב. כי מלוח
לה, גם בפה, גם בלב ובכל מה שנשאר.
ומחר בבוקר, כולם יידעו. מחר בבוקר כולם ינחמו אותה. ולא יהיה
לה רגע לעצמה, וגם לא רגע בשבילו. כי הוא הלך לעולמו. וכנראה
שהעולם הזה הוא לא באמת העולם שלו. ולרגע אחד, היא רצתה
להצטרף לעולם שלו, רק שיגיד לה איך להגיד, ושם היא תפליג
איתו, הרחק למקום שבו מותר לצעוק אבל בשקט.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה הולך ככה.
אתה עומד בחלון,
וצועק:
"מישהו יכול
להסביר לי מה זה
קרוב?"
תוך כמה דקות
מגיעה בובה
מרחוב סומסום.
אם היא נראית לך
אתה מושך בחבל
הזה
והרשת נופלת
עליה.
אם היא לא נראית
לך, אתה פשוט
מבקש ממנה
להסביר לך מה זה
רחוק.

יעקב פופק,
מדריך ציידי
חבובות
באינטרנט.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/10/06 12:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חני נשיא

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה