"היא תדרדר לסמים קשים",
"זאתי, היא סתם, סתם פמיניסטית עם גיטרה".

"אני לא יודעת לכתוב שירים", היא מצהירה ויורקת הצידה. זה
כרטיס הביקור שלה.
הצהרות כאלה נראות לי יותר כהזהרות הבאות לרוב מפיו של בוריס
השיכור דקה לפני שההוא יתחיל בשירה.  כך אני מתארת לעצמי את
עולמנו.
והיא, היא הדליקה סיגריה, פלטה זרם עשן דקיק ונשענה על הכיסא
מולי.
היא לא תיארה לעצמה כמה זמן עבר מאז הסיגריה האחרונה שלי וכמה
משפטי פתיחה עברו בראשי. התביישתי לבקש, או שבעצם התנהגתי מתוך
נימוס, או צביעות, או סטנדרטים אנושיים, איך שתרצו.
ואז היא תקעה בי את המבט המלגלג ההוא שלה והרגשתי שזה מעל
ומעבר. כלומר, בסדר שאני צריכה לשמוע את מה שיש לה לומר, ובסדר
שאני נושמת את פליטות ריאותיה, אבל את המבט המלגלג, המתנשא
הזה, לא יכולתי לסבול. אז אמרתי לה שגם לנגן היא לא יודעת.