הכוח כבר אזל,
חסר לה המזל,
צריך רק לשבת
ולחכות ללא נודע.

אז ככה - בשתיקה.
יושבת לה ילדה.
בוכה,
ומחכה.
ללא נודע.

"האם היא עייפה?"
"האם היא רעבה?"
אולי צמאה לאהבה?
אולי.

"את באמת מאמינה שהוא יגיע,
הנסיך על הסוס הלבן?"
היא לא ענתה,
אך הכל מובן.

היא לא שומעת,
לא עונה.
יותר לא קובעת,
ולא מבינה,
כי היא לא מאמינה.

כשלא ענתה,
שאלו אותה,
אם מחכה היא למותה.
אך שוב לא ענתה.
רק בכתה.

היא נמאסה על האנשים
והאנשים נמאסו עליה,
ואז פתאום הוא הגיע אליה.

מכל מי שהכירה,
ומכל מי שרצתה שיגיע,
דווקא הוא הופיע!
ולקח אותה אליו.

האנשים התחילו שוב לשאול שאלות,
אבל הפעם לא היה למי לענות.
פתאום גם הם הזילו דמעה,
והיא הסתכלה מלמעלה,
חייכה וכל רגע בלעה.