אני ואת.
אנחנו אותו תו.  וכל אחד מאתנו חי בקליד שונה.
אני קליד עץ שרוט ואת קליד קריסטל שהבוהק שלו מסתיר את
השריטות.  ובעוד שהחומרים השוליים הללו מבדילים בינינו, שנינו
מקישים על אותו מיתר ומנגנים אותו צליל.
אבל את מתעקשת להוציא אותי מהפסנתר מלכתחילה או ש
זה בכלל אני שעושה את זה.
וכשהבלדה שלנו תגיע לסיום הדומם שלה (ממש כמה שמיניות מכאן),
לא יהיה קהל לראות את הכאב שאדע ביעילות מופלאה להסתיר או את
הצביטה הקטנטנה שתרגישי את.
ובעוד שאת תשכחי אותי כבר עד קטע המעבר הבא, הצליל שלך יתמשך
בי בדוושה נפרדת וייחודית עד סוף היצירה שהיא אני, וכל צליל
שאנגן יתנגן על רקע נוסטלגיה  הרמונית עד כאב.  כל צליל יזכור
כי לעולם כיוונת אותי קצת אחרת וכך לעולם אתנגן ואנגן מעט
שונה, קצת לשלילה, קצת לטובה ו
הרבה עם אהבה אלייך.



דבר אחרון שאוכל לבקש ממך,
ילדת קריסטל,
הוא לעולם לא להפסיק להתנגן.
המלודיות שלך כותבות באחרים תווים שהם לא הכירו מעולם.
משאירות אותם קצת יותר טהורים.

כמו זיכרון טוב שהותיר רגש ללא תמונה,
כמו נשיקת לחי שלעולם לא חדלים מלהרגיש,
כמו בבואת זריחה בתוך שקיעה אדומה,

כמו מבט עינייך בתוכי.






ככל שאני חושב מה לכתוב לך כאן בקטן, ככה הדמעות יותר
לוחצות.  אז רק אומר שאוהב הכי בעולם, אוקיי?