היה היה ילד קטן ומעצבן,
מאלה שאתה רואה ובא לך להקיא
מרוב אפקט החמודיות המזויף שעל פניו.

ערב אחד אמרה האם לילד לצחצח את שיניו
"למה לצחצח את השיניים, אמא?" ענה הילד,
"ממילא הם יתלכלכו ושוב אצטרך לצחצח אותם"
והאם משכה בכתפיה.

"נקה את חדרך" אמרה האם לבנה הקט.
"למה לנקות?" השיב הזאטוט, "ממילא יתלכלך ושוב לנקות"
והאם משכה בכתפיה.

בבוקר העירה האם את בנה לבית הספר.
"אין טעם בהליכה לבית הספר" אמר זב החוטם,
"ממילא חוזרים לבית בצהריים"
והאם משכה בכתפיה.

בשנתו בלילה התהפך הילד על משכבו כשצל חמק לחדרו.
לפתע פתאום חש את מגע הכרית על פניו,
חוסמת את דרכי הנשימה.
פניה של האם בצבצו מעל הכרית.
"איני יכול... לנשום..." הצליח הינוקא לפלוט מפיו החנוק למחצה.

"למה לנשום?" ענתה האם.
"ממילא בסוף יצא האוויר ולא יחזור".

והילד משך בכתפיו בפעם האחרונה.