יודעת כבר מוות מהו,
חייה אותו וסובלת אותו יום אחרי יום.
שומעת סיפורים, זכרונות, ומבינה.
מקשיבה לאותם אנשים
וחייה עם כאבם.

אחרים לא מבינים, ואני לא מאשימה אותם.
אין אדם יכול להבין את הכאב הגדול,
הכאב שהוא כמו ים שחור, עמוק.

הסיפורים שמלאים רגשות של סבל,
חוסר תקווה, חיפוש אחר היציאה,
לברוח מעולם הזכרונות,
מנסים להסביר מהו כאב שאי אפשר לחוש אותו
כאב אשר לא נותן לישון, לחלום, להמשיך,
לחפש אחר התקווה האור, עושר, אהבה,
שמחה מהי?

האוהבים שלנו יושבים בעורפינו ולא נותנים לשכוח,
ואסור לשכוח!, אסור לתת לזמן לרפא את הפצעים!
ותמיד לדעת- שהם שם מתבוננים.

אחרים לא מבינים, ואני לא מאשימה אותם
אין אדם יודע אובדן, אם לא חווה אותו
אין אדם יודע מהו געגוע, רעב, צער, כאב.
אנשים ממשיכים בחייהם,
ועוד מנסים ללמד אותנו שמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים

לא נוכל להתנגד לגורלנו,
לא נוכל לבכות לאיש, כי איש לא יוכל לעזור
רק אחנו הסובלים,
שנגזר עליהם לחיות
וחייבים אנו לחיות!
גם אם זה למען אנשים אחרים.
הסובלים גם אם לא יותר מאיתנו

וכעת עלי להסכים,
המוות הוא באמת חלק בלתי נפרד מהחיים

אבא, אני אוהבת אותך ומתגעגעת
חייה וכבר מתחילה להתרגל לגוש שישנו בגרוני
וסולחת.
ממשיכה בשבילך ומבטיחה לחיות,
להציב לעצמי מטרות, ולהמשיך למרות כל הקשיים
טל.