האם יש סיכוי למפגש עם האחר?

אני מאמינה שהמפגשים הללו קיימים, אבל כמוהם כמו התגלות. מעטים
מאוד זוכים להם לשבריר שנייה בלבד, מעטים יותר זוכים להם לזמן
ארוך מכך. רבים רבים זוכים רק לאשליה שלה, ולקול ענות הגבורה
בה היא מתנפצת שוב ושוב. אנחנו חולפים ליד האחר אבל מגע אין.

הכתיבה שלי משקפת בצלילות מפתיעה את ההתגוששות הפנימית שלי בין
שני הזוגות- האני לאני, והאני לאחר. הם כל הזמן רבים האחד עם
השני, ונשבר לי כבר מהצעקות של שניהם.
אני רוצה לכתוב לאני, אני מתעקשת לשמור על האני- לאני, אבל אני
עושה את זה במסגרת הזאת, שהיא מסגרת האני לאחר, ולא ביומן
הפרטי שלי. ימצא חן בעיני או לא, אני מבקשת גם את האני-לאחר.

אני רוצה לא לטפח את האני לאחר. אני רוצה לדכא אותו, להרעיב
אותו כדי שימות, כי האמונה שלי בקשר ממשי היא קלושה. הניסיון
להגיע לקשר משמעותי גורר כל כך הרבה כאב ותסכול ואי הבנה וזעם,
בעוד הפרי והמים אינם. אני רוצה לכרות באבחת חרב סמוראית את
הזרוע המושטת של טנטלוס.  אני רוצה להראות לה מה זה לייסר אותי
כך.

אבל אני רוצה את האחר, כי אני חיה. והחי
רוצה לגעת, הוא רוצה,
הוא רוצה לנשק
ולחבק
ולהיות נאהב ומובן,
הוא לא מוכן לוותר על המשאלה הפנימית הבוערת הזאת, להצליח
לגעת, לנשק, להזדיין, ללדת את מה שימות בסוף, וייוולד מחדש.

ויותר מזה.
אני רוצה לרצות את האחר.
אני רוצה להרעיב את הרעב לאחר, כדי שיחיה הוא ויפנה עוד מקום
ריק ונזקק.
אני רוצה לסבול את היעדרו  העקרוני של האחר, שכבר הבנתי אותה,
והפנמתי אותה, ואני מתאבלת עליה כל יום. כי אני רוצה ליצור.
ובשביל ליצור, אני צריכה לייצב את הזרוע הטנטלית ולרשום אותה
בפסי מכחול דק מדק, זה מבחן הקבלה לכל יוצר, וזו היצירה עצמה.