המוזיקה ממלאת את החדר, מורישה צלילים של בס ותופים באור. את
מתחילה לנוע עם הקצב, מחברת כל תנועה למקצב מטורף, מחול האלים
קראו לזה. כשהזמר מתחיל לשיר את מצטרפת, מרוקנת את גרונך
לאפילה. עכשיו זה רק את והמוזיקה, כל השאר מסביב כבר לא משנה
כל-כך. אפילו לא הוא. למרות שאת יודעת שהוא שם, אז אולי
התנועות שלך יותר סקסיות כמו שהוא מגדיר. מבחינתך את והמוזיקה
לבד. הוא לא שווה שתפריעי לעצמך להתפרק, הוא פשוט לא שווה את
זה. את מתרגשת מהמילים ודמעות רוצות להתחמק מבין עיניך ולגשש
את דרכן אל לחייך ולבסוף אל שפתותיך שמקבלות את המליחות באהבה.
את נזכרת שאת לא לבד בחדר אז את עוצרת את המוזיקה מלרגש אותך
ברמה הזו. את רוצה שהוא יחבק אותך מאחור וירקוד איתך ומעיזה
לפקוח את עיניך, רק כדי לראות שהוא שוב עסוק בחברים שלו, לא
מביט אפילו לעברך. חבר שלו מתקרב לעומתו, רוקד צמוד, מנשק את
צווארך ואת מתמכרת לקרבה המדומה שהאלכוהול יוצר כרגע במיוחד
בשבילך. את עוצרת את זה מאוחר מידי. לא עצרת את חבר שלו בזמן
מלנשק אותך. עזבת אחרי כמה רגעים ויצאת מתוך חדר המוזיקה
לרחוב, גוררת איתך מישהו ומעשנת איתו, מנסה לשכוח את מה שקרה
בפנים ויודעת שיהיו לזה השלכות שבאות יומיים מאוחר יותר, והוא
אומר לך שהסקס בינכם מעכב אתכם, יותר אותו מאתך אבל גם אותך זה
תוקע במקום. ולמרות שהוא צודק באיזשהו מקום את מחניקה דמעות
שלצערך יזלגו מולו שוב. והוא שוב יגיד שהוא לא העריך את המצב
נכון, ושוב הוא טועה. את פשוט לא מבינה למה אף אחד לא רוצה
אותך, את והוא תשרדו את זה ותהיו ידידים טובים רק בלי הסקס
ומתישהו המוזיקה תפגיש אותך שוב עם מישהו שיאהב אותך כמו שאת,
וירצה אותך אבל עד שזה יקרה, המוזיקה מכאיבה לך. ואת רוקדת