רק אורות ניאון מרוחקים מלטפים בניכור את פניו, רק לפני כמה
דקות צעד אל תוך שדה התעופה.
חבלים של כאב מלופפים סביב לבו, עבר זמן רב מדי מאז שראה
אותה, רק כמה חודשים היה בקנדה, רק אוקיינוס אחד ותשעה אזורי
זמן מפרידים ביניהם כרגע.
הוא מביט סביבו, כלל העמדות של חברות התעופה מלאות.
תולעים ארוכות של אנשים מתפתלות בין חבלי סימון, רק
תולעי-אנשים שרוצים רק להגיע הביתה, שרוצים רק להגיע לחופשה
חלומית, שרוצים רק לחטוף מטוס ולהתאבד.
רק חלל ריק ממלא את עמדתה של "סוויס-אייר", אין תור.
ידו מתהדקת בעצבנות על המנשא של תיק המזוודה שלו.
"סליחה, פה זה הטיסה של 'סוויס-אייר' לישראל?" הוא שואל
באנגלית במבטא מסורבל.
הדיילת השוויצרית קצת לחוצה. רק פניה מתרככות לשמע שאלתו,
"כן, אדוני, הנח את התיק שלך כאן בבקשה", היא מצביעה על המשקל
האלקטרוני.
הוא משחרר את האחיזה מידית התיק בהקלה.
"מה, אין תור? כבר חשבתי שפספסתי את הטיסה בטעות..." הוא
אומר.
פניה של הדיילת מתעצבים שוב לכדי קווים נוקשים. "האמת שגם לא
היה תור", וכעת היא נראית מרוחקת, אולי קצת מבולבלת.
"מה זאת אומרת?" שואל האיש, "הטיסה בעוד שעה, לא?"
הדיילת, מהורהרת מעט, עונה לו - "כן, אבל רק אתה הגעת עד
עכשיו".
האיש זוקף גבותיו בפליאה, אך הדבר לא מטריד אותו, כעבור כמה
שניות נשכח מלבו.
האיש עובר את הבדיקה הביטחונית, הוא נאלץ לזרוק את המצית שלו
לפח. הוא יודע שהוא צריך להפסיק לעשן, הוא מוציא מהכיס השני
חבילה כמעט מלאה של סיגריות וזורק אותה לפח, היא לא אוהבת
שהוא מעשן, רק את זה היא לא אוהבת בו.
הוא אוהב לנשום אוויר, הוא לא יודע למה הוא צריך בכלל את הזבל
הזה.
האיש מדמיין כמה יכול להיות טוב לראות אותה בשדה תעופה, הוא
מדמיין כמה טוב יהיה רק לחבק אותה שוב, רק להריח אותה שוב, רק
לגעת בה שוב, רק לראות אותה ערומה.
האיש יודע שהוא אמור להגיע לארץ רק בארבע לפנות בוקר.
האיש יודע שהיא בסטאז', הוא יודע שהיא לא ישנה בכלל.
האיש יודע שהיא צריכה לקום בשתיים בלילה למשמרת.
האיש יודע שמשמרת הלילה ב"הלל יפה" ארוכה ומייגעת.
האיש יודע שהיא עבדה עד חצות וזה אולי אפילו מסוכן שלא נותנים
לה לישון מספיק.
הוא חושב שהיא בכלל חושבת, שהוא חוזר רק בעוד כמה ימים, הוא
משער שהיא תהיה מאוד מופתעת לפתוח את הדלת של הדירה ולגלות
אותו שם.
הוא מסתובב "בדיוטי פרי", הוא מתבונן בפקט של "קאמל", רק
"קאמל".
האיש מביט במחיר.
הוא לא זקוק לסיגריות, הוא מופתע לגלות שהן כבר לא מעניינות
אותו, הוא מסתכל על המחיר רק מתוך הרגל.
הוא מתיישב על כורסה סגולה וסגלגלה, הוא מביט דרך החלון הגדול
המשקיף על יצורי ברזל מכונפים, "אין להם שכל, אבל הם חמודים"
הוא ממלמל.
האיש חולץ נעליו, שם כפות רגליו על השולחן הנמוך ומתחיל לפזם
לעצמו את "טרמינל לומינלט", בבית השני הוא מדמיין שווארמה
ענקית.
מסך "אל.סי.די" שטוח מהבהב, המסך מודיע לו שטיסה 5865 לתל
אביב כרגע מעלה את הנוסעים למטוס.
האיש שומע הודעה באנגלית במערכת כריזה, הוא מתקרב אל שער בי
1,   אין תור והוא נזכר במה שקרה לפני שעה. הוא נותן את הכרטיס
שלו לדייל שוויצרי. האיש מביט בעגיל על כל אחת מאוזניו ותוהה
אם נטיותיו המיניות הן חד מיניות.
תוך כדי האיש שואל אותו "איפה כולם?"
הדייל מסביר לו שהוא הולך להיות הנוסע היחידי, שאולי זה שיא
גינס, יכול להיות שהוא יהיה הבן אדם הראשון שיחצה את
האוקיאנוס בג'מבו של חברה מסחרית - ממש לבדו, הדייל מסביר לו
שבצורה בלתי מוסברת, "סוג של צירוף מקרים מהסוג המוזר ביותר,
צירוף מקרים שגורם לכשלוש מאות אנשים לבטל את כרטיס הטיסה
שלהם ללא תיאום ביניהם, ללא ספק יכתבו עליך כתבה קטנה באיזה
מאחורה של עיתון טיפשי", הדייל מדבר די הרבה, האיש מביט בו
ומתעייף מההסברים, הדייל העליז מסביר שיש המון מטען על מטוס
כזה, "אי אפשר לבטל טיסה רק כי אין נוסעים".
רק האיש יעלה על הטיסה, הדיילים ירשו לו לשבת במחלקה הראשונה.
הדיילים ישאלו אותו איזה סרט הוא מעוניין לראות ומתי הוא רוצה
לאכול, הם יתיידדו עמו וישבו כולם יחד במחלקה הראשונה, האיש
וכל צוות הדיילים, הדלת של תא הטייס תהיה פתוחה, מדי פעם הוא
ייכנס לשאול את הטייסים מה העניינים וכל מיני שאלות על חיות
המחמד שלהם ושאלות אחרות ששואלים כשמשעמם ופוגשים אנשים
חדשים.
הם יגיעו לישראל, יתחבקו בידידות בירידה מהמטוס ויחליפו
כתובות אי-מייל.
הם יגידו שהם לא מאמינים ששילמו להם על לשבת כמה שעות ולצחוק,
הוא יגיד להם שבפעם הבאה שהם בארץ, שישלחו לו מייל והם יצאו
כולם לשתות בירה.
השעה תהיה חמש דקות אחרי ארבע בבוקר, נמל תעופה בן גוריון
יהיה ריק מאנשים, הטיסה האחרונה שתגיע לפני הטיסה של
"סוויס-אייר" תהיה טיסה 6157 של "אל-על", מטורקיה בשתיים
בלילה, הוא יהיה היחיד בביקורת דרכונים.
הוא יהרהר אם יש לו עוד כסף ישראלי בתיק או שאולי ינסה לשלם
לנהג המונית בדולרים קנדים, הוא ייזכר שבעצם יש רכבת חדשה
בשדה התעופה, הוא יהיה די המום מהשקט שישתרר בנמל התעופה, הוא
יאסוף את המזוודה שלו מהמסוע.
הוא יעבור במכס ויצא אל אולם המבקרים, האולם יהיה ריק - עד
שיבחין בה, רק בה.
היא תעמוד שם, אישתו, עייפה כמוהו אולי קצת יותר, לבושה
ברישול כמוהו אולי קצת יותר, היא תחייך, בדיוק כמוהו.
הם יתחבקו ויתנשקו והוא ישאל אותה איך לעזאזל ידעה שהוא בא,
היא תגיד לו שציפור קטנה שעובדת איתו במשרד לחשה לה, איש
ואישה יעמדו במרכז חלל כל כך גדול, רק הם, והם יהיו היחידים
בכל אולם מקבלי הפנים, האולם יהיה ריק והאולם יהיה מלא.